אני בוערת מבפנים ברמות שאני לא יודעת להסביר.
זה כאילו שהראש שלי שורף אותי, חורך אותי מבפנים.
אני לא יודעת כבר מה לעשות.
להשאר נאמנה לעצמי, זו הדרך. אני יודעת.
אבל הגוף שלי... יש לו רצונות אחרים. מיום ליום זה נהיה קשה יותר ויותר להשאר שפויה.
מעולם לא הייתי בצד הזה ככה. בצד הזה שאני קצת מזכירה לעצמי את הנאלחים שפונים בצאט עם הצעות מיותרות.
ובא לי. בא לי לשחרר רסן, להיות זאת שלא אני. להיות אחרת.
להיות מה שהייתי שם בפנים, אבל בחוץ.
להיות זאת שמשתחררת לא רק בין זוג ידיים אלא בין שניים, שלושה זוגות ידיים.
כזאת שנהנת מזה שיש לה גבר בכל נמל.
אחד פה, אחד שם... אחד כאן...
אחד שיעשה לי ככה, אחד שיקח אותי ככה, אחד שישבור אותי ככה....
אחד שיחפור לי, אחד שיפרק אותי לגורמים, אחד שיתן לי את מה שחסר לי בכל איזור חיוג.
בא לי להיות אנוכית, להיות רק בשבילי, בזמן שאני בשביל אחר.
כמה מחרפן זה שאני לא יודעת להתפזר ככה.
כמה מחרפן זה שאני צריכה להרגיש באמת בשביל לתת מעצמי.
יש אפשרות לחיווט מחדש?
או אולי פשוט אני צריכה לחשוב על זה שהחיים שלי שינו את מסלולם ואני צריכה לנסות לחיות אחרת?
הרבה מחשבות בפתח השנה הזו.
מה שבטוח זה שלא אעשה שום דבר שלא יגרום לי להתגאות בעצמי.
מה שאומר, שסביר להניח שאשאר אני... ופשוט אלמד לשלוט על זה,
עד שאמצא מישהו שישליט בי סדר.
המון מחשבות עוברות לי בראש.
תמונות.
לשון חופרת, אצבעות סקרניות שמגלות כל זיז בתוכי.
נלקחת, כמו כל החלומות הללו בלילה....
במקום זה... אאטם קצת ואולי אתרחק.
כי כמה אפשר לחיות עם הר געש על סף פיצוץ ועוד להתגרות בו, בדיוק בלוע הפתוח....
בלאגן בראש, בלאגן על הדף.
בנתיים, חזרה לעבודה, חזרה להתאמץ ולעבוד בשביל חיי, בשבילי.
חזרה לאיפוק, חזרה למציאות.
שבת שלום!
