הרגע הזה שאת מבינה שאת שווה את זה.
הרגע הזה שבן אדם נוסע 10 שעות רק בשביל להיות איתך 24 שעות.
הרגע הזה שאת מבינה שאת יותר ממה שהרשת לעצמך לקבל.
הרגע הזה שאת מבינה שאת כן יכולה לדרוש יותר, פשוט צריך למצוא מישהו שמסוגל לתת את זה.
הרגע הזה שאת מבינה ששווה להיות סבלנית גם אם זה אומר להרגיש בודדה לפעמים.
הרגע הזה שאת יודעת שהגיע הגיל לשחק את המשחק של הגדולים.
הרגע הזה שדברים גדולים מגיעים אל מפתן דלתך.
הרגע הזה שאת לא מתפשרת כבר על פחות, מפשילה שרוולים ומקבלת את מה שעבדת עליו כל כך הרבה שנים, ועדיין עובדת.
הרגע הזה שאת ממצמצת ופתאום את מבינה...
מבינה שהם צדקו כל הזמן הזה שהם קראו לך מיוחדת, אחת למליארד, אחת ששווה את זה.
הרגע הזה שאת מקבלת אותך ומתחילה לראות את עצמך דרך העיניים של האחרים ולא דרך מסך עשן של שנים של מכות.
הרגע הזה שכל הצלקות שלך הן גאווה, כי הן הביאו אותך לאן שאת היום.
וה'היום שלך', לא רע בכלל.
הרגע הזה שאת מבינה שבן אדם חוצה גבול, עוצר את חייו,
הכל בשביל להגיע אליך ולחוות אותך שוב רק כי הוא לא רוצה לחכות עוד כמה שבועות עד שתגיעי אליו.
מה שלא יביא העתיד, אחבק בברכה, כי כל צעד במסע הזה, גורם לי להיות גאה בי יותר ויותר.
אז עם הרגעים הקשים, הקושי, האתגרים, חוסר הוודאות...
אני מבינה שכולם יהיו שווים את זה בהמשך הדרך.
הבית, הגינה, הילדים, הבעל היפה עם העיניים הכחולות שחלמתי עליו מילדות...
הכל יגיע, בזמן הנכון, בדרך הנכונה, כדי שבסוף המסע הזה אסתכל אחורה ואומר
וואלה, חייתי את החיים.
