זמן רב אני מחפשת את המילים לכתוב את הטורנדו שהוא חיי.
אני נעה בין ההצלחה שלי האישית, העבודה עם הילדים, הטיסות והנסיון שאני צוברת בעמל רב... ובין הריב של הלב מול הראש שלי.
המלחמה הזו לרגע ננטשה אבל כמה שאני יכולה לשלוט על המחשבות שלי במשך היום יום שלי... בלילה זה כבר משהו אחר.
כל המושתק במשך היום רודף אותי בחלומות. מקמט את ההצלחות שלי ומגמד את העולם אל מול הלב שעדין קצת מדמם.
ודווקא מצאתי עניין, רציתי אחר. התעוררתי קצת. התעניינתי. עדיין מתעניינת.
אולי זה פשוט ההרגל?
אם כבר אנחנו כאן... מישהו מכיר שיטה לשליטה בחלומות? מניפולציית חלומות מישהו?
כי זה רודף אותי. כל רגע שעובר שאני לא רצה אחורה אחרי מה שהתרגלתי לרוץ אחריו כל החיים פלוס כל המחזרים שפתאום הפציעו... דווקא בתקופה שאני לא יכולה לבנות קשר. שאני לא בארץ ולא זמינה ויכולה להיות מסורה כמו תמיד.
פתאום ההעדפה שלי השתנתה ואני לא רודפת אחרי החלום הישן...
אני לא יודעת איך לאכול את זה.
למה עם כל זה אני עדיין חושבת עליו? חולמת עליו? מחפשת אותו?
אני לא מבינה את זה.
אני לא מבינה את הלב המטופש הזה והכוס הזנותי הזה שמסרב לשחרר את מה שמזמן התפוגג, והכי מעצבנת זו התחושה הזו שאני מסתובבת איתה, אטימות כזו, מחוסרת רגשות. לא מתגעגעת לאף אחד, לא נקשרת, אטמתי את עצמי ואני לא ממש יודעת מה לעשות עם זה.
כן... זה מועיל בעבודה מהסוג שלי להיות סוג-של מנותקת רגשית. הילדים שאני רואה היו שוברים לי את הלב אם הוא היה פתוח כמו קודם.
אבל איך אני נפטרת מהתחושה הזו? איך נפטרים מהרצון לחזור אחורה במיוחד בתקופה שבו הכל מתקדם קדימה?
היה לי כל כך הרבה דברים חיוביים לכתוב. הרבה שינויים, הצלחות, כסף, גאווה.... וכל זה נדחק הצידה ולא נכתב. כל הרגעים הקטנים הללו, הגאווה שלי בעצמי... אלו לא נכתבו.
והשאלה האמיתית... למה שהעיניים שלי נעצמות אני נכנסת רק לסיוט? חלומות שרודפים אותי והוא נמצא בכולם...
המון בלבול.
