חלק מהאובדן וההצלחות שאני חווה בתקופה האחרונה גרם לי לרצות לכתוב סדרה של מכתבי תודה לאנשים שעזרו לי ביודעין או לא ביודעין, לשנות את עצמי. אני כבר זמן מה רוצה לעשות את זה אבל משום מה לא עשיתי את זה. בין הריצות, הקושי, ההצלחות, העבודה הקשה, הנסיעות, הקצב ההיסטרי של החיים שלי, זה פשוט נדחק הצידה.
אולי גם אני נדחקתי הצידה.
אז הנה מתחילים.
-----------
.J.
הגעת אלי בתקופה של אובדן עצמי, הרס עצמי, חורבן הבית שהוא אני.
לקחת אותי והתחלת לאט לאט להדביק אותי חזרה, חזק. להדביק אותי עם דבק שמורכב מהמון אהבה ששפכת עלי ולתוכי.
עזרת לי לנקות את עצמי מהלכלוך שדבק, חוסר ההערכה שעטף אותי והקולות שלא הבנתי שאני שומעת ששיתקו אותי.
לימדת אותי לגעת, להתחבר אליך ולעצמי, לימדת אותי להשתחרר.
לימדת אותי שמגיע לי מינימום הכל ולא פחות מזה כי אני לא פחות ממושלמת כמו שאני.
לימדת אותי לחבק את הצלקות שלי, אותי.
למדת אותי לדבר, להפתח, לבטוח שוב. לימדת אותי שהחלום עוד אפשרי. נתת לי תקווה.
אחרי שלימדת אותי את כל זה, לימדת אותי שאני לא היחידה שרואה את מי שאני.
לימדת אותי שזה בסדר להרגיש שמגיע לי, זה בסדר שאני רואה את זה שאני מדהימה,
שאני "כל כך מורכבת שזה פשוט מושלם".
לימדת אותי לא להתבייש במי שאני ושאין שום סיבה שאני אסתתר, הזכרת לי מה זה להיות חופשיה.
האמנת בי יותר ממה שהאמנתי בעצמי ועזרת לי לבנות את האמונה הזו, להעיז, לנסות.
היית האדמה שבתוכה נבטתי.
דישנת אותי וכשאני התחלתי לפרוח כבר לא היה מנוס מזה שאני אצא לחופשי ואשתול עצמי במקום שבו אוכל להמשיך לגדול,
לפרוץ גבולות, להצליח ולא רק לשרוד. לצערי הסתבר שזה לא היה משהו שיכולנו לעשות יחד.
תודה על זה שלימדת אותי שוב לאהוב, לגעת ולהרגיש.
אני חושבת שלולא אתה לא הייתי מגיעה לאיפה שאני היום.
לא הייתי יוצאת מהאופל המכלה שחייתי בתוכו, הייתי ממשיכה להתבחבש במקום והייתי קמלה ומתה בעוד בחיים.
לא הייתי גאה בעצמי, בהישגים שלי, במסע שלי.
תמיד אזכור לך את מה שעשית בשבילי, מה שכל כך רציתי לעשות בשבילך אבל לא הצלחתי.
נכשלתי בלהיות האדמה שאתה תנבוט בתוכה ולנצח זה ישאר חרוט ככאב בליבי.
תודה שהיית הכל בשבילי בתקופה שבה הייתי כלום בשביל עצמי.
