.
בפרפרזה קטנה על טולסטוי ניתן לומר כי אין נגיעה אחת הדומה לחברתה וכי מה שמאפיין את כל הנגיעות כולן הוא שאי אפשר לנסח מערכת כללים אשר תאפיין את מופען.
והדבר היחיד שאפשר למצוא בכל הנגיעות כולן היא תחושת החסד החד-פעמית, הידיעה שנגיעה היא דבר שלא יסולא בפז באשר לעולם איננה חוזרת על עצמה ולעולם לא תשוב.
אבל כשאנחנו נוגעים או כשנוגעים בנו מציפה אותנו תמיד תחושה שזה נשאר לנצח, שלעולם לא ייגמר.
או שמא אין זו אלא תפילה?
****************************
הדבר המהותי ביחסי שליטה הוא שאין בהם דבר מהותי.
זו לא ההיררכיה.
ולא גבולות הסבל והתענוג.
ולא ההתמסרות או הכניעה או הנתינה.
יחסי שליטה זה לא על ניקוי פנלים או על שוטים או על מחטים בפטמות.
זה קצת מכל אחד מאלה ומכולם ולפעמים אף אחד מהם.
ביחסי שליטה יש דיאלקטיקה של אדון ועבד, יש מובילים ומובלים וכל זה. הכל נכון. ובתוך זה מקופלים ריגוש גדול ופרפורי כנפיים בבטן הנמוכה.
אבל האם כל אלה הם הליבה? האם בהם מתמצה המהות?
נדמה לי – וזו איננה טאוטולוגיה - שטבעם של יחסי שליטה מתמצה במילה שליטה.
והסיבה שזו איננה טאוטולוגיה או קלישאת כל הקלישאות נעוצה בעובדה שברבדים העמוקים של חווית יחסי שעבוד - המילה שליטה קשה מאוד להגדרה או לניתוח רציונליים. צמיחה והתפתחות של קשר שליטה נובע לעיתים קרובות מהחקירה של מהות השליטה שעורכים אלה המעורבים בקשר ומגשימים אותו.
ורק מי ששם – מתפעם ונרגש כאשר הוא זוכה והעוצמה קמה ומתייצבת ומציירת את מיתוָוהּ השקוף של ריקמת הבשר החי של השליטה.
ומי שלא שם – לא יוכלו להבין זאת לעולם.
מהצד ומבחוץ יחסי שליטה נדמים לעיתים קרובות כסוג של עשיית ניצול לא הוגנת. אלא שמהצד ומבחוץ אפשר לראות רק את הסממנים החיצוניים, המטעים, ואת הסיפור החיצוני שקשה כל כך להבין אותו.
אבל הסיפור האמיתי הוא הסיפור הפנימי, כמו הלבה הנוזלית מתחת לקרום הקשה של שכבת הסלע. ומה שהסיפור הפנימי מתאר הוא עולם תוכן החושף מרחב שהוא פרטי לחלוטין העוסק בקשר לוהט שמתקיים רק בין השניים הרוקדים בתוך קירבה רועדת את ריקודי ההכנעה והכיבוש.
ואפילו אם זו טאוטולוגיה אין עוד טאוטולוגיה המקפלת לתוכה להבות ארוטיקה יוקדת כטאוטולוגיה הזאת:
הדבר הכי מהותי ביחסי שליטה הוא שאין בהם דבר מהותי.
.