.
למה לדבר הרבה, תמיד ידעת שיבוא יום ותתני את התחת.
כמו שתמיד ידעת שתרדי ותלקקי ותזחלי ותתפשׂקי.
מה שלא ידעת היה שתצטרכי לבקש את זה.
מה שלא ידעת היה שתבקשי.
כמו אז כשאמרתי לך שלעולם לא אתקרב אל הפטמות שלך עם מחטים אלא אם כן תתחנני שייעשה בך כך. ולא האמנת שיבוא יום ותבקשי. צחקת בתוכך כשאמרתי לך שתתחנני. ואז, אחרי דרך מפותלת רצופה בלקיחות קשות הרגשת שאת מוכנה וככל שקפא בך הדם ידעת שאת מוכרחה לבקש וביקשת. ואני סירבתי. ואחרי שביקשת שוב ושוב סירבתי – מצאת את עצמך מתחננת כמו מי שמתחננת על חייה. בכי תחנונים בכית כי ידעת שלא תהיי שלמה עד שיתקיימו בך ויינקבו בך כל שמות השעבוד.
הרעב הזה שאת חשה והצורך המפלח ביד הקשה שמאלפת אותך ומקציעה אותך ותוחמת אותך ורודה בך ומרסנת אותך בפראות כבושה היטב, בוער בך כמו סופת אש כלואה בירכתי הבטן שלך ומבקשת דרך ומקום להתפרץ.
הרעב הזה הוא כמו חור שחור, צומת מועקות ששואב החוצה את מפתח הלב שלך כמו זרעי סביון המתפזרים ברוח. הרעב הזה הוא תמצית כל הערגות ששנאת פעם ושנאת עוד יותר את העובדה שאת נכנעת להן וחוזרת וכורעת ומבקשת להילקח.
ואיך שנאת את המחשבה שחור התחת שלך ייכבש באכזריות ויהיה למשיסה. ואיך ידעת שזו הבעילה המאדנת האולטימטיבית. שמי שבועל אותך בתחת יכול לרצוע את אוזנך למשקוף הדלת או לכבול אותך עירומה במרתפיו העמוקים וכל מה שיעניין אותך זה איך לשרת ולענג ולרַצות.
למה לדבר הרבה. תמיד ידעת שיבוא יום ותתני את האמ'אמא של התחת.
.
