מכתבים לקורדליה

.

"....אני אוהב את הרגליים החטובות להפליא שלך. את החזה הגדול שלך שמפאר בחוסר פרופורציה שלו את גופך הקומפקטי. את השיער שלך שהיה פעם חלק ומשיי והיום, כך בחרתי, הוא גזוז קצר וחזק וחושפני. 

אני אוהב את הדרך בה את משרתת, כורעת, מתפשקת, רועדת וקופצת לדום. אני אוהב את הדרכים הרבות בהן למדת לבקש בלי מילים שייעשה בך מעשה הלקיחה.

דברים הרבה אני אוהב בך, 

אבל יותר מכל אני אוהב לחדור דרך הכחול טורקיז הייחודי שלך ולהיכנס פנימה ולצוף על פעימות הלב הרכות שלך ולדעת שגם את צפה בתוכי"....

(קטע מסיפור שפיזרתי פעם, מזמן)

אותו המקום ואותו הרגע בהם ננעלות העיניים, שלו בשלה ושלה בשלו, וניצוצות חשמל קרים אופפים  אותם שעה שהתודעות שלהם חודרות זו אל זו ומרחפות ומסתחררות יחד - זהו המקום והרגע והמרחב והחלל בו הם חווים 'בום' גדול שמרעים בחלל החזה ומרעיש בקול דממה דקה. הרגע הזה הוא רגע של אמת והמקום הזה הוא המקום בו אין היררכיה ואין הגמוניה ואין דיסטאנס כי שם נפגשות, נלפתות ונארגות הנשמות.

שם, כאשר נופלת הכסות, יפה יותר או פחות, ומתפוגגות המסכות, נשאר רק השריר המתוח של העצמיות הנקיה. שם בוערת החשיפה הטהורה ושם מתבררות המהויות. אותו ה'בום' הוא הרגע שאחריו שום דבר כבר לא אותו הדבר. זהו הרוביקון, זה קו פרשת המים שאחריו 'כריעה', 'לקיחה' ו'מרות' וכל אמירות שפת השעבוד מפסיקות להיות ריקוד והופכות להיות הוויה.

והנה שיר נפלא של אגי משעול שיודעת בדרכה המיוחדת לספר על הכניסה פנימה.

עצה

אֲהוּבָתִי וְרֻדַּת הַפְּטָמוֹת

תּוֹדִי שֶׁגַּם אַתְּ לֹא הָיִיתָ

 שׁוֹכֶבֶת אִתָּךְ.

פַּעַם הֲרֵי צַצְתָּ מוּלֵךְ

בַּלַּיְלָה

בְּתוֹךְ הָרְאִי

וְחָשַׁבְתְּ שֶׁזֶּה שֵׁד,

וְלִפְעָמִים

 כְּשֶׁאַתְּ מִשְׁתַּקֶּפֶת בַּחַלּוֹן

נִדְמֶה לָךְ שֶׁאַתְּ גְּבֶרֶת פוּקְס.

גַּרְגְּרָנִית שֶׁלִּי תּוֹדִי

שֶׁאֲפִלּוּ עִם עֲצַלְתַּיִם שֶׁל עראק

כְּשֶׁהַנְּשָׁמָה אוֹפְקיִת

לֹא הָיִית לוֹקַחַת אִתָּךְ חֶדֶר.

לִפְעָמִים אֲפִלּוּ עִם מַקֵּל

לֹא הָיִית נוֹגַעַת בָּךְ.

אֲבָל הָרֹאשׁ שֶׁלָּךְ טוֹב וְגַם

הַקּוֹל הַמְּזַיֵּן שֶׁלָּךְ בּוֹקֵעַ כְּמוֹ

מֵאֵיזֶה מַצְבֵּר אַחֵר

לְכִי עַל זֶה

לְכִי עַל הָרֹאשׁ.

אגי משעול, 2021

.