.
מזמן לא כתבתי לך.
ולא בגלל שאזלו המילים או שנגמר המקום בין השורות, היכן שתמיד השארתי לך פקעות של הפתעה. לא כתבתי בגלל שכדי לכתוב לך אני צריך קודם להתכתב עם עצמי וככל שעוברהזמן כך קשה יותר להחליף מילה. בגלל הרעש, כן? וגם בגלל שכשכותבים בכתב יתדות צריך להקפיד מאוד על עצמת מכת הפטיש.
כולם נשא הרוח כולם נשא האור, כותב חיים נחמן ואני מבין אותו. הענק בגנו, ילדת החסה, תכולת העין, הטייס ואשתו, אֶם הקטנה, הסופרת, המורמת, הימאי, בת הים... חלקם ממש כבר לא כאן. עזבו את עמק הבכא. האחרים,יבדלו, התפזרו עם הרוח. אל האור? אולי אל החושך? מי יודע. רק ששת או עשרת קוראי או קוראותי מציצים לעיתים מתרחקות והולכות לראות אם במקרה עברתי.
******************************
מי שלא ראה מבטים מתחננים של תכלת שנישאים מצד הכריעה אל השוט שמונף מעליה, מי שלא נישקו את ידו שפתיים רועדות ביראה ובתשוקה, מי שלא בחשו עבורו את הקפה בחרדת קודש לא יודע מהו יופי. מהי אהבה.
מי שלא לקח אשה בתנופות של אש סוערת וביד קשה וחדה, מי שלא דרך, הצליף, בעל והצמית אשה בשלה שמתחננת למרוּת, מי שלא כופף, השפיל וזיין בכוח ובגסות, לא יודע מהי עדינות. מהו רוך.
מי שלא מטפס בזיעת אפיו אל הפסגה לא יודע את עונג הריחוף אל העמקים שמתחת.
מי שלא צלל אל המעמקים החשוכים אינו מכיר את קרני השמש המפזזות במים ומסמנות את הדרך למעלה.
מי שלא כרעה בפניו אשה חזקה המתחננת שירשו לה לסגוד לזין לא יידע לעולם את ממדי העוצמה הלופתת את הבטן.
ליד מאגרים של גז אתה לא משחק עם גפרורים.
אלא אם כן אתה יודע איך מצמיחים כנפיים מתוך האפר.
זר לא יבין זאת.
.
