.
עוד מקום*.
לפעמים השלכת מרחיקה את עדותה עמוק אל תוך החורף. אפשר לראות אותה כסוג של משיכת יתר חסרת סיכוי. אבל אפשר גם להבין שמתוך האין המצהיב ונכמש יבקע בבוא יומו ניצן שיפציע ויוריק ויפרח ויסמן את בוא האביב.
בתוך המעגלים שחוזרים על עצמם אפשר ללמוד משהו גם על כיוון ועל תוחלת.
שאם לא כך לא תוכל להיוולד שום עשייה.
ואנה אנו באים ללא עשייה.
**************************************
פעם, מזמן, אמרת לי שאת משתאה נוכח האומץ של גברים שולטים לקחת ככה. לרדות ולנגוש ולהיות קשים כל כך.
והאמירה הזו היתה כמו אבן קטנטנה שידית לעבר זגוגית החלון שלי.
ובאה ציפור קטנה וחטפה בפיה את האבן והתעופפה לה הרחק .
השנים עוברות להן ולכל כדור יש כתובת וכל מכתב מגיע ליעדו.
הרבה תהיתי וחקרתי את מעיינות הנתינה הזאת. תמיד סקרנו אותי מקורות נהר האש האדיר הזה שבונה התמסרות וכניעה כאלו שמסוגלות ליצור עוצמות אנרגיה תרמו-גרעיניות כאלה.
ואולם, מכיוון שגם אחרון צעדי הריקוד מוליך הביתה גם ההבנה מגיעה לבסוף.
יותר ויותר, בזמן האחרון, אני חושב כמה עוצמה אכן גלומה ביכולת לקחת. כמה בלתי נתפשת היא היכולת להצית, להזין, לפרנס ולבסוף, להכיל את ההיזקקות הזאת -הבלתי-נשלטת – להישלט...
לדעת להכיל את המרחבים המדהימים האלה של ההתמסרות וההתפשקות הוא שווה ערך, פחות או יותר, ליכולת לנשום במים.
נכון, יש מי שמגלים אוצר ישן ומשתגעים נוכח התיבות המתפוצצות מתכשיטים, ושלל זהב ויהלומים. כמו קבצנים מורעבים הם עטים בחמדנות ומתחילים למלא את כנף בגדם באצעדות, טבעות אודם ומטבעות זהב וממהרים לנוס על נפשם מבלי להבין באמת שיגלו, עם שובם משם, שכיסיהם מלאים בקוצים וקליפות ריקות. שהקסם פג.
אבל יש מי שיודעים שזה הכל שלהם. באמת.
והכל עומד לרשותם. לכן אין צורך לחטוף. לכן אין צורך לברוח עם השלל.
יש מי שיודעים לאסוף את כל האוצר הזה אל תוך עצמם.
והוא תמיד נותר שם. עבורם. שלם.
ההבחנה הזו בין החמדנות של כייסי האנרגיה לבין בין מי שהופנם בהם כי המלוכה הזו נועדה להם היא, כמובן, רק הצעד הראשון בדרך ארוכה שבה לומדים לאט לאט כמה הרבה הכלה, נתינה וקבלה גלומות ביכולת להעתר נכון אל ההתמסרות המוצעת ברטט מחשמל שכזה.
והמשוואה, איפוא, בסופו של דבר, פשוטה מאוד. כדי להיות מסוגל להכיל כל כך הרבה וכל כך חזק צריך שיהיה מספיק מקום.
ואין זה סתם ואין זה במקרה שרק מי שיש בו מספיק מקום יש בו היכולת לקבל אל תוכו את כל הצורך הזה לבוא אליו.
(וכמובן, צריך לדעת איך והיכן בדיוק לפתוח את הדלת אל המקום הזה, אבל זה כבר שייך לסיפור אחר).
*חלקים פורסמו בכלוב פעם, מזמן.
.
