מכתבים לקורדליה

.

המגע שלו הוא הכלי היחיד שיודע לפורר את החומות שסביבך.

שתקת כל כך הרבה שנים.

העולם זמזם וחלף על פנייך בהילוך מואץ ואפילו לא הצלחת להושיט יד כדי לנסות לעצור לרגע את השטף הגועש ולנסות ולמצוא סדק שיאפשר לך להשתלב. בחוץ כמובן זמזמת כמו כל הדבורים והלכת יד ביד בזוגות כמו כל הילדים אבל גם כשהגננת חיבקה אותך לא ידעת איך ללחוש לה על החומות. השפתיים שלך נעו אבל הקול לא יצא. היית כמו נוצה בין משברים גבוהים, כמו צליל כבוש שמחפש דרך או כמו עלים נטולי כותרת.

הזמן הוא אשליה אבל אשליה שהיא אמיתית לגמרי. הוא עצמו לא קיים אבל התנועה שלו קיימת. וככל שהתנועה זרמה החומות גבהו אבל כמו שקורה לפעמים עם אנשים שהעור שלהם שקוף ידעת להסוות היטב את המעגל המשורין שסביבך; למדת לחייך כשצריך ואפילו לחבק ולנשק ולאהוב וכך איש לא ידע להתבונן בך באמת כי באמת אי אפשר היה לדעת שאת שם, עטופה ומושטת מעבר לחומות.

ועדיין שתקת כשהוא בא.

פחדת. התרגלת אליהן. הן הפכו לחלק ממך. מה תעשי פתאום בלעדיהן?

https://www.saudek.com/en/sara/fotografie.html?r=2016-2020&typ=f&l=0&f=1014

סאודק

המשך יבוא

.