.
ביום ה-9 לאוקטובר, 2023, כשהתברר שמכרה, קרובת-משפחה-של-קרוב-משפחה שהוא בעיקר חבר קרוב, אשה מקסימה ומיוחדת, נמצאת ברשימה, כתבתי לחברי: איך מוצאים מלים כשאין מלים? וחשבתי שהייתי צריך לכתוב – איך מוצאים מלים כשאין עוד מלים. ובימים כמו בשבת ההיא שנפלה על היום השביעי, ימים שבהם ביטוי הרשע המרוכז מזעזע גם גלקסיות רחוקות כדי מיליוני שנות אור, מוּצָאוֹת אחרונות המלים מהמזוודה השחוקה שבבוידם המטאפורי שנשבענו לעולם לא לפתוח עוד את דלתו. אלא שעם חשיפתן לאור הן נמוגות ומתבזבזות לפני שהוצאנו בכלל הגה. כמו שאין אוויר אחרי שחוטפים מכת קורנס במקלעת השמש. כמו שטובעים. כמו כשטובעים. וכמו שהריאות נלחמות במאבק של חיים ומוות לקבל אל תוכן נשימה של אוויר כך נלחמת הנשמה תוך מאבק ופרפור מיואשים כדי להצליח למצוא מלה שתבטא את מה שאנחנו חווים נוכח התמונות – תרתי ותלתי משמע – שמועברות ומוקרנות אל עינינו ומוחותינו וליבותינו ומטביעות שם את זוועתן. מחפשת ומתחבטת ולא מוצאת.
אם יש משהו אחד שהבנתי בשבועות שחלפו מאז זה שהאֶלֶם כאן כדי להישאר וכמו כתם דיו שחור הוא רק יגדל ויתרחב.
באותה שורה אחת מפורסמת, המהווה את כל פרק 7 של הטרקטטוס, אומר ויטגנשטיין שאת מה שאי אפשר לדבר עליו יש להעביר בשתיקה. ואיכשהו תמיד התקשרה אצלי האמירה הנוקבת הזאת אל המשפט של הנסיך הקטן שהדברים החשובים ביותר סמויים הם מן העין. בשביעי ובימים שבאו ובאים אחריו הבנתי, או יותר נכון, אני מתחיל להבין, שישנם דברים שאי אפשר להעביר בשתיקה. גם אם אי אפשר לדבר עליהם. ושלא נתבלבל: אני מכביר כאן מלים אבל כולן מלים של השכל, של הראש. לא של הלב. כי דברי הלב סמויים לא רק מן העין אלא גם מהקול.
סטנלי מילגרם טען שיש שש דרגות הפרדה בין אדם לאדם. כלומר, כדי לחבר בין שני אנשים זרים צריכה להיות שרשרת של בסך הכל ששה אנשים ש'יתווכו' ביניהם. השאלה הכי קשה והכי נפוצה כאן מאז יום שבת השחור היא לדעת 'אם הכרת מישהו מבין ההרוגים'. אבל גם אם לא הכרת אישית לא היית צריך ששה שלבים אלא רק אחד בקושי כי התברר שכל אדם כאן מכיר מישהו שהכיר.
ואני גיליתי שאני לא צריך אף מתווך. אני מכיר את כולם. כולם קרובי משפחה שלי. כולם בשר מבשרי.
וכל מה שאני רוצה לדעת הוא מתי אוכל שוב לנשום.
.
