מכתבים לקורדליה

.

הזמן הוא אשליה אבל אשליה אמיתית לגמרי. הוא לא קיים אבל התנועה שלו קיימת. וככל שהתנועה זרמה החומות גבהו אבל כמו שקורה לפעמים עם אנשים שהעור שלהם שקוף ידעת להסוות היטב את המעגל המשורין שסביבך; למדת לחייך כשצריך ואפילו לחבק ולנשק וכך איש לא ידע להתבונן בך באמת כי באמת אי אפשר היה לדעת שאת שם, עטופה מעבר לחומות.

ועדיין שתקת כשהוא בא.

*****

ולמה דווקא הוא ובמה נבדל מכל אלה שחסמו לך את הדרך כאילו במקרה ורצו לקחת אותך ולא להחזיר? כי המבט שלו לא ביקש ולא רצה דבר וגם לא הבטיח דבר? כי הוא היה קצת גבוה וקצת יפה וקודר וידעת שממנו את לא צריכה לפחד ומיד תקף אותך פחד?

את לא יודעת. אלה שאלות שאת לא רוצה לשאול ולא רוצה לדעת מה ייחשב לתשובות עליהן.

שם, במקום ההוא שבו הגוף שלך הסגיר את עצמו החוצה אל ההמון, שם הצבת רובוט בדמותך שבא בבוקר והלך בערב ועשה מה שצריך והנהן בזמן והכין קפה בזמן ושמר על מקסימום שתיקה ומינימום חיכוך ואלמלא מגע הזהב שלך היה מקומם עליו את כל אלה שהיו בדיעה שזה לא חוקי לא לומר יותר ממינימום מילים ולא לדעת לחייך בזמן. ובעוד הכנפיים הפנימיות מתחבטות בך והגופיף הקטן ששכן ביניהן משווע לצאת ודמעות גדולות וכבדות נחנקות בתוך מסתור עמוק בתוכך היית בחוץ כמו עלווה יבשה נטושה במדבר, וצילה עמום ואינך נודעת אלא כספינקס המיטשטש ברוח של חול ומסמן כאב ואבדן של כל היופי המבוזבז הזה.

אבל אז, כשהוא בא, הזמן עמד מלכת וכל מה שידעת התהפך עלייך. והמבט שלו, לא, הוא לא קרא אותך מבפנים החוצה. יותר נכון היה לומר שהוא עצמו לא הסתיר דבר ואִפשר, אם רצית בכך, לקרוא אותו מבחוץ פנימה. ובאותו זמן הוא לא חייך. לא קנה ולא מכר ולא סימן סיכוי לקירבה ולא אותת ולא משך לך בצמות. אם בכלל הסתמן בו משהו אזי היה זה קמט של סקרנות כמו מבט תמֵה של חיה יפה אשר מטה את ראשה לצד מנסה להבין את אשר לפני עיניה.

בסופו של דבר היה זה מבט ישיר, קשה והיא הסיטה את עיניה. לרגע היה נדמה לה שזה היה מבט שאמר 'אני מכיר אותך, את מהגלקסיה שלי' אבל הוא לא ביקש דבר ולא הציע דבר. היה בו אך שביב של היכרות בנוסח  'את לא זרה לי' ורמז שכסות הרובוט לא עושה עליו כל רושם.

וכשהוא חייך פתאום, בלי אזהרה מוקדמת ובלי שום סיבה, שם ליד מכונת הקפה, והחיוך שלו פיזר נגוהות של קרני שמש גבר בתוכך המחנק ויד גסה חנקה את הציפור הכלואה בך ובכית בתוכך בכי קטוע כי ידעת שאין בך היכולת לצאת אליו ולבקש ממנו שיראה אותך. ואולי התרחש כל זה רק בראש שלך אבל אם היתה זו מתנה ידעת שאינך יכולה לקבל אותה.

ואז, כל מה שרצית זה שיילך, שייעלם, שיעזוב אותך בשקט ולא יסכן את קיומן של החומות העתיקות העומדות, כמו תמיד, על משמרתן.

https://www.saudek.com/en/sara/fotografie.html?r=2016-2020&typ=f&l=0&f=1026

סאודק

המשך יבוא