מכתבים לקורדליה

.

וכשהוא חייך פתאום, בלי אזהרה מוקדמת ובלי שום סיבה, שם ליד מכונת הקפה, והחיוך שלו פיזר נגוהות של קרני שמש גבר בתוכך המחנק ויד גסה חנקה את הציפור הכלואה בך ובכית בתוכך בכי קטוע כי ידעת שאין בך היכולת לצאת אליו ולבקש ממנו שיראה אותך. ואז כל מה שרצית זה שיילך, שייעלם, שיעזוב אותך בשקט ולא יסכן את קיומן של החומות העתיקות העומדות, כמו תמיד, על משמרתן.

***********

היכולת להתבונן ולראות, ל ר א ו ת, לארגן את המבט ההוא שעושה צחוק מכל רנטגן הוא הפלא הראשון ורבע של היקום. כששני ברואים מתבוננים זה בזו וזה אל תוך זו וההיפך וכשהמבטים חותכים  את קו המחסומים שבגב העין וממשיכים להישלח כמו אלומות אור שבאמצעות מערכת נוספת וסמויה של עדשות ניתזים ויורדים כמו ברקים ישר אל תוך הלב. וקול ביקוע מתחיל להתגלגל באותו רגע: בום! והלבבות מאבדים את מניין הפעימות והם נלפתים ונארגים ודואים במהירות האור אל מעבר למילים ומעבר למעשים ואפילו מעבר לשדות השעבוד הנצחיים וחווים שוב ושוב את אותו בום שהורס ומפרק ומרעיד ומזעזע את אמות הסיפים.

איך קרה שהעזת לשחרר מילים לא ברור לך עד היום. איך קרה שקפצת אל המים הקרים? עמוק בבטן האדמה, בתוך החללים שבהם את חיה שפשפו עיניים בתדהמה נוכח החזיון הנדיר: לרגע אחד פערת אשנב בחומה וכשהביט אל תוך עינייך ושאל אותך בפעם הבאה שנפגשתם על יד מכונת האספרסו – נו, לאן הולכים הערב אמרת לו  בלי לחשוב – למקום שקט - ומיד הסמקת כמו עגבניה ורצת משם כדי לא לבכות לפניו.

אחר כך חשבת שהוא חמד לצון או סתם הקניט אותך אבל לקראת סוף היום הוא השאיר לך פתק על השולחן עם המספר שלו וביקש שתעבירי לו את המספר שלך כדי שיוכל לתאם. שמחת שאפשר יהיה להתכתב ולא תצטרכי לדבר אבל דאגת שאולי הוא ירצה לגעת ואת לא סובלת שנוגעים בך.

אלא אם הנגיעה היא חזקה.

************

נשים הן גזע עתיק מגלקסיה רחוקה ואלוהים היא עֵדתי שאני אוהב עד מאוד את גזע יצורי האפלה הבורקת הזה אבל אלוהים לא חננה אותנו ביכולת להמשיג את מורכבותן ולעשות דה-קודיזציה כדי לפענח מה עובר בהן.

************

גם היא, חלק גדול מהזמן, לא היתה מסוגלת לתת לעצמה דין וחשבון על איך ומה היא מרגישה ומה היא חושבת ולמה יש בתוכה מלחמה בלתי פוסקת בין המקום שחושב לבין המקום שמרגיש. והיא, הביישנית הגדולה, שבגיל 22 עדיין היתה הולכת עם אמהּ לקנות חזיות – היא תלך עם אדם זר למקום מוזר של שקט וכוכבים? כי הוא כתב לה – אם מקום שקט ועדין שאפשר לראות ממנו שמיים זרועי כוכבים מתאים לך אז נלך לשם הערב.

ואם קודם לא ידעה איך תוכל לסרב לו באה המילה "עדין" והיתה זו ששכנעה אותה ללכת.

וכשהגיעה השעה 10 והוא שלח הודעה שהוא מחכה למטה, התעטפה בצעיף הסארי שלה ויצאה מהדלת בברכיים פקות ובלב רועד ופסעה אל מעבר לגדת התהום.

.