מכתבים לקורדליה

.


השקר הוא כמו סומבררו שנועד להגן על קורי העכביש מפני אור השמש. יש האומרים כי השקר מגדיר את האמת ובתור שכזה קיומו איננו הכרחי או בלתי הכרחי אלא טאוטולוגי. ובמילים אחרות: קלישאה.

אם אפשר להמשיל את החיים לים, אזי האושר הוא השקט שאחרי הסערה. מה זה אומר? זה אומר שרק אחרי הקצף והגלים הגבוהים והטירוף של המערבולות רק אז, כשהים פ??ל?ט?ה וצבעו הופך ירוק עמוק רק אז אפשר להתכרבל בו כמו בחיבוק.
זה אומר שלשקט אין מובן בלי הסערה שיולדת אותו או נולדת ממנו, בתורה.
אבל גם זו קלישאה.

השכל אומר לנו לאן צריך ללכת. לאן כדאי ללכת. אבל הלב אומר לנו לאן אנחנו באמת ר ו צ י ם ללכת.
ואין ולא יהיה לנו יועץ טוב ואמיתי מאשר הלב. ליבנו שלנו. עמוק בתוכנו, והוא יודע הכל. ללא יוצא מן הכלל.

ולעולם לא ישקר לנו.


***************************************************************************************

את הרי יודעת שכולנו סוכנים נוסעים של אלוהים, אפילו אלו שאינם מתהלכים בצד הנכון של הלב. כי איך שלא תתנהל, נכון או שגוי, על דרך החיוב או על דרך השלילה, תמיד תהיה חץ על אותו שלט דרכים שמורה את הדרך אל האמת.

זה ימים רבים שלא כתבתי לך.
ואת יודעת.
שם, בין הצללים, מ?ל?א?כ?י השומרים אותך סוככים בכנפיהם על שנתך הצוננת כהבל נשמת ליל החורף הצעיר.

כבר לא נותרו דברים רבים לאומרם. ובדרכי שלי מן הסתם אשחית מילים לא מעטות כדי להצליח לשתוק אותם.

אני חושב שאתחיל את הסוף ואנסה לספר לך איך התגלגלו הדברים כך שהפכת את עצמך להיות הזונה שלי. ועל אותה פעם בה הושטת אלי את ידייך הרועדות בתחינה שכמוה לא ראיתי מעולם לפני כן או אחרי כן:

"תגיד לי מי אני, כי שכחתי. תגיד לי מה אני כי אני בעצמי כבר לא יודעת יותר."
דמעות ענקיות פרחו כמו בועות ענבר בעיני הטורקיז שלך.
"שכחתי, שכחתי הכל..."
פיך היפה התעוות בכאב וידייך נישאו אלי כידי תינוק המבקש להתערסל בחיק אמו.

"תגיד לי, בבקשה, לפני שאמות ולא אדע אפילו את שמי"
אמרה כשידי נכרכו בכוח סביב גרונה.


הזמן עובר לטובתנו. משק גלי הים המפכפכים את אדוות קצפם אל החוף מתקתק את השניות העוברות בסך שלא על מנת לשוב.
תבורכנה הדקות המקרבות את הקץ – אותו אינני דוחק בשום פנים ואופן – עד אשר נהיה שוב מהלכים בגנו של הענק עם בוא האביב.


.