לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

RIS

מכתבים לקורדליה

קרדיוגרמה.

יום עוד יבוא
בין כה וכה
סוף לנדודי יביא עמו.
לפני 16 שנים. 8 בנובמבר 2008 בשעה 17:21

.
אין עוד רגע מכונן החורט את העולם בנפשנו כמו אותו רגע של ינקות כשאנחנו מבינים שאנחנו ישות נפרדת מהעולם. עד אז אנחנו לא באמת מבינים את הייחודיות שלנו, את הבדידות שנגזרת עלינו, את אותו מצב נפלא או זוועתי של גירוש מגן העדן התינוקי בו אנחנו לא רואים שאנחנו והעולם מהווים אובייקטים מובחנים זה מזה ואותו רגע בו אנחנו תופסים את עצמנו כשלעצמנו הוא הרגע בו אנחנו הופכים ליצורים מודעים לעצמם, קרי, שאנחנו יודעים שאנחנו חיים.

גם כשאנחנו חופרים במכרות האבנים היקרות של עברנו ומנסים לקושש את אותם רגעים שחסרים לנו כדי להשלים את התעלומות שמקמטות היום את מצחנו ואת אותה רוח ים חרישית הנקראת נפש, אין אנו יודעים באמת מה אנחנו מחפשים ומהו אותו נעלם שמגדיר את מה ומי שהיינו באותם זמנים שהיום אפילו הגעגוע איננו מצליח לשחזר את ריחם ואת אורם.

**************************************************************************
*
... רק כשביקשת? לראות את תיבת האוצרות הכמוסה שלי, רק אז, ידעתי ששלטונך עלי פרוש במלואו.
אני זוכרת איך אמרת? , אני רוצ?ה לראות את אלבום הצילומים של?ך? מפעם, ומשהו נרעד בי מבפנים כמו שמעולם לא נרעד בי קודם.

אני זוכרת בדיוק כמה פסיעות פסעתי מולך כשנפגשנו בפעם שאחרי הפעם הבאה. אני זוכרת את מספרן ואני זוכרת אותי מנסה לצמצם למינימום את המגע בין רגלי והרצפה.
אני זוכרת אותי פוסעת אליך עם האלבום הרועד לי ביד כאילו אני הולכת על מים, כאילו אני מבקשת להצטמצם, להתאיין, להיות קטנה ואוורירית ולא קיימת.
אני זוכרת איך התכווצתי מבפנים כשפתחת את האלבום, אפילו שתנועתך היתה עדינה ומתחשבת ועיניך – היודעות להיות כל כך קרות וקשות לפעמים – שידרו לי את ה"כן" החם והמחזק שלך.

אני זוכרת כמו בחלום את מבטך סורק את התמונות בלא לאבד אף פרט, או קו. הסרטים בשערה של הילדה העלו בך חיוך שהרעיד בי את כל העולמות. הסרטים, הקשת, אני בגן, אני בשמלה פרחונית וחיוך עם גשר....

פתאום נזכרתי איך פעם, כשהיית מאוד קשה אלי והעוצמות לקחו אותי, בכיתי, ואתה חיבקת אותי והמסת אותי ואחר כך ישבנו לשתות קפה ובעודי מעכלת עדיין את מה שהיה, ומתחילה להתמלא פיסות של אושר, אמרת לי פתאום – ככה, out of the blue –
-הייתי רוצ?ה לחזור בזמן, לפגוש את הילדה שהיית. לתת לך יד, כמו ז'אן ואלז'ן, ולעזור לך לנשום הלאה את החיים.
ועכשו – כשראיתי אותך מתבונן בילדה העירומה שהייתי – חסרת הגנות ותמימה – עולות בי שוב אותן הדמעות שעלו בי אז, כשאמרת את זה, כשרצתי לשירותים בבית הקפה כדי שלא כל העולם יראה שאני בוכה את הצלקות שאתה מלטף.

אני יודעת שביקשת רק את האלבום אבל החרב הלוהטת הזאת שמפרכסת לי בבטן כל פעם שאתה עולה במחשבותי – צירפה גם את תיבת האוצרות שלי, זו ששנים כבר לא פתחתי, שנים כבר שאני לא מעזה להוציא אותה מהקבר שקברתי אותה מתחת לכל הארגזים.

אין לי מושג מאיפה שאבתי כוח להתנדב לפרוש בפניך את קמטי הנשמה הקטנים, הקורים האחרונים שעוד נותרו המחברים אותי לאז. אני רק יודעת שבאופן כלשהו ההימנעות מלהתחבר אליהם רק העלתה את ערכם ועכשיו לפתוח אותה בפניך היה ההשתחוות העמוקה ביותר שאחווה בחיי.

חיוך התפשט לי בפ?נים כשראיתי באיזה רוך וזהירות אתה פותח את הקופסה המהוהה שהתחפשה לתיבת שודדי ים מינאטורית. אתה שהיד שלך יכולה להיות כה אכזרית קשה כשאתה פותח א ו ת י – והנה אתה כל כך רגיש לשיירי הסמרטוטים שתראה עוד רגע, כל המזכרות והשרידים של הנשמה של מי שהייתי.

נזכרתי שאמרת פעם שהחיבוק הוא לא אקט פיסי, הוא לא משהו שתופס ממדים בעולם הממשי – חיבוק הוא זרימה של מים חיים, של אנרגיה טובה, כן, אבל יותר מזה, חיבוק הוא משהו שמאשר את הקירבה, הוא משהו שאומר "כן!" לקירבה.

וכמו שאז הבנתי מאיזה מקום עמוק אני מחובקת, כך גם עכשיו, כשאני רוא?ה אותך רוא?ה את ילדותי קמה אליך לתחיה, כשאני רואה אותך רואה אותי עירומה כפי שמעולם לא חשבתי שאוכל להיות, כשאני קולטת שעיניך רטובות קצת בדיוק כמו שפניך מוארים באור שטרם ראיתי –

פתאום הבנתי שבשפתך להיות עירומה משמעו גם להיות מחובקת.

***************************************************************************

לפעמים, כשאנחנו לא יודעים מה עוד לחשוב על עצמנו ועל המקום שאנחנו תופסים בתודעה של היקום, תהא זו אשר תהא, באה שעת רצון ניסית כזו, ואנחנו חווים הארה שמדייקת לנו משהו מאוד נכון שאנחנו עושים.

והגם שאותו "משהו" מסרב בעקביות להיקרא בשם ולהיות מסווג ומקוטלג, והגם שטרם נפרדנו מהתחושה שאנחנו באים מגלקסיה אחרת בכלל, פתאום, כמו אפקטים מיוחדים בקולנוע, מתגשמים מול עינינו כל המירקמים המורכבים שקושרים אותנו אל כל היתר ומתפעמת בנו תחושה שאיננו עוד בודדים הגם שתמיד נהיה לבדנו.

ושלל הצבעים המחייכים בשקט את נוכחותם בתוך מראה התהוותם יש מאין של כל האריגים המדהימים האלה שר לנו לא אחר מאשר את שיר חדוות הניצחון של החיים.


*הקטע פורסם בכלוב ב 24.9.06

.

ginger - מחייכת חיוך מתוק.
"איננו עוד בודדים הגם שתמיד נהיה לבדנו."
בהחלט.
החיים הרבה יותר שלווים, שלמים, שקטים וטובים אחרי שהתובנה הזו נופלת אל תוך מצולות הרגש.
*
אתה משחק באש.. אתה מדבר את הדברים אותם שותקים..
חיוך רך.


ג'ינג'ר.
לפני 16 שנים
RIS - תמיד היה בי משהו מהפירומן....
לפני 16 שנים
לי-אורה - אני מניחה
שהבדידות הזו ..יכולה להיות פחות..
אם
אתה מחבק ...והיא בעירומה נאחזת בך.

איזה עונג לקרוא.
לפני 16 שנים
RIS - אכן. כולנו לבדנו בסופו של דבר.
אבל אין זה אומר שאנחנו צריכים להיות בודדים.
לפני 16 שנים
שפחריפה - "אותו מצב נפלא או זוועתי של גירוש מגן העדן התינוקי"-

נפלא, לדעתי, בלי כל ספק.

יש משהו שלם מאד, משכר אפילו, בלבד.
אני חושבת שגם ביחד אמיתי צומח מתוך שני לבדים, שאסור, לעולם , שיילכו לאיבוד . אנחנו נוטים לעיתים, לראות את הלבד רק כאבן בדרך אל הביחד, במקום לראות את הביחד כמשהו שיכול להעצים את הלבד של כל אחד מהשניים.
לפני 16 שנים
RIS - כן, זו בדיוק ההבחנה.
ראיתי פעם סרט שנקרא "כוכב פרא" בו ישנם יצורים המשחררים את הרוח שלהם ועל אף שהם עצמה בועות נפרדות הרי שהרוחות שלהם יודעות להתאחד ולרקוד את ריקוד החיים.
אני זוכר - אפילו שזה היה מזמן - שחשבתי שזה ייצוג לא רע של להיות יחד למרות מצב ה"לבד" הבסיסי.

וכן, זו עמדת זינוק נהדרת להתחיל את המסע אל הבשלות.
לפני 16 שנים
שפחריפה - לא ראיתי את הסרט, אבל זה נשמע כמו ריקודים סופיים, שכמעט אפשר לראות את האנרגיה שמתפרצת מהם, והם לוקחים למקום שהוא ביחד.. כמעט אפשר לומר, ביחד עם הבריאה, אם זו לא מליצה גדולה מדי :-)

לפני 16 שנים
כנעניה​(לא בעסק) - קראתי
התרגשתי
חזרתי וקראתי
והיום שוב.
רציתי לומר משהו
ראוי
ונאלמתי.
לפני 16 שנים
RIS - והנה, בכל זאת יצא לך משהו ראוי..... : )
לפני 16 שנים

להוספת תגובה לבלוג זה עליך להיות חבר/ה רשומ/ה ומחובר/ת לאתר


הרשמ/י התחבר/י