אין עודף מרגשות פרומים. אי אפשר לפרוט שטרות של חשק או של נפילה. מי יודע מה חשה אליס באמת כאשר צנחה לאותו בור. המחלף המוביל בין ההכרה למורדותיה איננו יותר מסקרן מאשר מאיים: בין כך ובין כך אם תזכה לחזור כבר לא תהיה שוב אותו אדם.
דמות היופי מגיחה בלי אזהרה מוקדמת ובשערותיה שלובים קוצי דרדר שהשתרגו מתוך הנשמה, דורשים קיום ומוכנים להתפשר על דו ובתמורה זורחים אל תוך הלילה ומאירים באור עמום את האדמה, ספק מאירים את הדרך ספק מסתירים אותה. וכלל לא ברור מה עדיף.
********************************************************************************
הגיע הזמן שתתחיל לכתוב כתיבה תמה, היא אומרת.
אף פעם לא התעניינתי בצורה כמו שבתוכן, אני עונה, אוטומטית.
כל עוד אתה נושם אתה מחויב לאסתטיקה של היושר הפנימי שלך, היא אומרת ומחייכת בשקט.
אין לי מושג על מה היא מדברת. נראה לי שהיא עוקצת אותי, בדרכה.
את רומזת לכך שזרקתי את המפתחות, אני אומר לבסוף, באנחה.
אז גם את חושבת שאני סתום, אני מוסיף.
ההיפך, היא אומרת, בדיוק ההיפך.
אני חושבת שאתה חשוף עד אימה, עד הביצים של העצם. אבל זה מה שעצוב בזה.
אני שותק ומביט החוצה, אל העננים, שוקע בהרהורים.
תמיד ידעתי שיש בי הכח להצמית אותה ברגע, בנקיפת אצבע. במבט.
אבל לא ידעתי שיש בי הכח לעשות אותה כה עצובה.
עבר קצת זמן ואני שואל, מה עצוב בזה, בעצם?
והיא אומרת, שאתה לא רואה אף אחד ממטר. שאתה כאילו עלום ובעצם בין השורות חושף את עצמך בלי רחמים.
את לא סותרת את עצמך? אני שואל.
ממש לא, היא אומרת. אומרת ומשתתקת.
ואני מחכה.
אתה חושף כאילו הרבה, היא אומרת אחרי הרבה זמן. ובעצם אתה משתמש בחשיפה כמו בגלימת מסתור. אתה כאילו מרשה להסתכל, למי שיודעים לראות אבל באמת אתה באמת לא מראה דבר. רק את הצל של העקבות שלך.
ומה רע בזה? אני שואל.
שאנשים הולכים אחריך היא אומרת ועיניה רטובות פתאום.
והם מאמינים לך ומרשים לך לנחם להם את הכאב.
ורק אני יודעת שאתה לא הולך לשום מקום.
לפני 15 שנים. 26 באוגוסט 2009 בשעה 18:31
