מכתבים לקורדליה

פיזה

אחרי היום הדחוס בין האיטלקים החוגגים את יום האי-עבודה, אחרי ההתחככות במעברים החלזוניים דמויי הרחם בואכה קצה המגדל המשוגע, אחרי ארוחת הערב הטובה בברונו מצאנו את עצמנו מהלכים ברחוב לא מוכר, חשוך קצת, פנינו אל הכיוון ההפוך מזה שאנחנו צריכים.
ר. היה מהורהר וד. קיפצה מקדימה, שערה המתולתל והרך כמו גל בסלו מושן ובגרונה שיר רועים איטלקי שלמדה כאשר גרה בפירנצה לפני כמה שנים.
שתקתי. התאים לי הטיול.

***********************************************************************************

אחר כך, כשאשב בלאונג' ברומא ואתהה בין הקוניאקים הרבים איך בדיוק התגלגלתי לכאן, יבוא לי כמו כאב ראש זכרון הדברים שאמרנו כשכעסנו והידיעה ששום דבר מכל המילים שעברו בינינו לא היה בעל חשיבות או משמעות ושהן לא היו אלא כנפיים להשכיר שעליהן הנחנו לכעס שלנו לדאות ולקבל ביטוי במרחב ובזמן.

ואת הרי יודעת שקירבה גדלה והולכת היא אש שסופרת את עצמה לאחור, שכאבי האהבה שורפים יותר מכאבי הפרידה. את יודעת שהשקר איננו ההיפך של האמת אלא חלק ממנה, הנגטיב שלה בלבן על שחור שהרי הלב מדבר בשפה משלו וכל נסיון לתרגם אותו לשפתנו נועד לקחת אותנו אל פי התהום, הלא הוא המבחן השני בעוצמתו בתבל כולה אחרי מבחן ההתאבדות בקפיצה מהשטיח.

את אוהבת לשאול, על מה אתה מדבר לעזאזל ואני רואה איך עינייך מתערפלות ואני יודע כמה הכוס שלך רוצה וכמה הוא מקבל חיים משלו, הולך ומתכווץ ומרפה ומתכווץ בפעימות מציצה ומגיר את רטיבותו. את משתגעת מזה שאני משאיר אותך בערפל אבל באותו זמן בדיוק אני עצמי כל כך שקוף לעינייך ואת רואה את ארשת הטורף שהולכת וכובשת את מקומה על פני ואת מפסיקה לנסות ולהבין מה אני אומר ואת יודעת שגם אני כבר לא חורז וקושר יחד את המילים, שלא המילים הן החשובות אלא האינטונציה השקטה והמונוטונית בה אני מסנן אותן מבין השיניים, מספר לך כך בעצם שאני רוצה אותך, שאני תובע אותך ושאני עומד לקחת אותך ביד קשה ואת מתקטנת והולכת, נרטבת והולכת ונמסה אל מול החזות הקשה והתובענית שמטילה בך מרות ואימה וריגוש ומקפיצה את ליבך כמו זיקוק המנתר אל מותו בכניסה מרשימה אל מעל הקלעים ואת רוצה לכרוע ולהרכין ראש וללכת לאיבוד בתוך הסערה וקול הדם הפועם בפראות באזנייך שולח אותך לגשש בעיוורון ולהילחם על אוויר כשאת רוצה לומר ולשדר שעוד רגע את מתעלפת והקול לא בא והכתפיים שלך מתאבנות וצונחות ובעיניים רועדות את משדרת את ההתפשקות שלך בלא שיהיה איכפת לך עוד אם את באמת נמצאת כאן או לא או בכלל.

*********************************************************************************

דיברנו על נושא שהטריד אותנו ועל אנשים שעבורם השקר טבעי כמו עפעוף.
"ישנם אנשים שהשקר זו הנורמה עבורם" אמר ר.
ואז הוסיף בלי אזהרה מוקדמת - "בדיוק כמו שישנם אנשים שאוהבים סאדיזם".
ההשוואה חלפה בי כמדקרת חרב.
"איך אתה מגיע לזה?" שאלתי בשלווה מדומה.
"כי ישנה נורמה וישנה סטיה מהנורמה" ענה מהורהר מתבונן בד. המפזזת כמה מטרים לפנינו.
"אבל אתה מציג את זה כמשהו שלילי" התרסתי.
"כן, כי האנשים האלה שאוהבים סאדיזם הם לא נורמטיביים בדיוק כמו ששקרנים הם לא נורמטיביים"
"כמוני למשל" אמרתי בהתרסה.
"מה??" קפץ. "מה אתה אומר?"
"האנאלוגיה שלך פסולה בתכלית" אמרתי בזעם. "בענין האנשים שאוהבים סאדיזם. הנה, אני כזה ואף פעם לא היתה לך בעיה להסתדר איתי"
במשך רגע ארוך היו הדברים תלויים באויר כמו בועות כבדות .
אז, הוא נפנה אלי בחדות ובחן אותי באריכות. אז גיחך כאילו שמע בדיחה טובה, הניף יד בביטול ואמר:
"אתה, אתה לא תחמיץ שום טריק כדי לנצח בויכוח...."

פיזה, אחד במאי, 2009