השדות הבוערים שמסביב כמו גורמים למציאות להסמיק מבושה. הניגוד שבין המחנק הבוער הזה לבין השלג והעיר סחופת הרוח שמהם חזרתי רק לפני כמה ימים העיר בי את אותו כאב במפתח הלב.
נזכרתי בשקט המדהים שהשתרר כשהשלג ירד כמסך צפוף בפעם האחרונה שהתעלסנו. עלה בי מראה המבט ההוא שאין לו שם שהיה נסוך על פנייך כשהתחלתי להכאיב ולקחת ואיך ככל שהייתי קשה אלייך יותר כך היית רכה אלי יותר ואיך בסוף אחרי שהרשיתי לך וגמרת בקולות פכפוך ובעבוע נאנקת וצועקת כמו חיה פצועה, פרצת בבכי ושעה ארוכה התכרבלת בזרועותי בוכה רגע וצוחקת רגע והחסרתי יותר מפעימת לב אחת כשהבנתי שנכון לאותו רגע, רגע שיקפא לנצח, היית מאושרת.
ומבין מראות האש השורפת והמחשבות והזכרונות פתאום הבנתי, האור נגה עלי, כמו שאומרים, שכל השירות הזה שאת משרתת אותי בנאמנות, שירות שמתפרש על פני כל הספקטרום הכמעט אינסופי הזה שמקיף התמסרות וכניעה וכריעה וכל עמידה במשימות, עזרה ושרות שאפשר להעלות על הדעת – פתאום הבנתי שהיכולת הזו שלך להתעצם למקומות שבהם אם רק ארצה תניחי לפתחי את הירח, או, לחילופין, תעלי את הגראנד פיאנו הלבן שלי לקומה שישית לבדך על הגב – פתאום הבנתי שזה לא רלוונטי בכלל אם זה בדסם או לא ושאם את שפחה או משהו אחר.
פתאום הבנתי שבעצם אחרי הכל ולפני הכל - את פשוט באה מאהבה.
שלהי כסלו, דצמבר 2010
לפני 13 שנים. 11 בדצמבר 2010 בשעה 11:28
