אחד הנרות מהבהב ועומד לכבות ואת נפנית מהראי ופנייך היפים מהבהבים גם הם וכמו השעווה הנמסה הגוף העירום שלך מבריק באור העמום ועור השוקולד החלק שלך מהביל עדיין מהמקלחת מתווה הרים וגאיות ופירות בשלים בתוך הצל.
היום הוא היום הקצר בחיים.
פעם בהרבה זמן מגיעה שנת תשע ומתכנסת אל השילוש הקדוש. למען הדיוק, הפעם היתה הפעם החמישית בסך הכל מאז התחילו למנות ימי הולדת לאותה צליבה אומללה.
21 בחודש 12 בשנת 2010. שלוש ושלוש ושלוש.
בפעם האחרונה שנפגשנו ביום הזה היתה השנה 1200 לספירה ואש גדולה בערה למרגלות מעגל האבנים המזדקר באפלה המתפרשת ככתם דיו מעל ערבת סולסברי.
אני זוכר איך לפני כמה שנים טובות ביום ההופכי שהיה יום אביב אנגלי טיפוסי הייתי שם עם כל הדרואידים החדשים ונשות ה - "Wicca" ואיך השמש קרנה מתוך עיגול מושלם שנפתח בכיפת העננים ואיך הלב שלי עלה על גדותיו.
הדיוק המדעי אומר שבגלל שציר כדור הארץ מוטה ה-21 לדצמבר איננו באמת הלילה הכי ארוך אלא שהוא ממשיך ומתארך עד לימים הראשונים של ינואר אבל מה לי ולדיוק המדעי? את הרי יודעת שמה שבאמת חשוב הוא מה שאומרים עם העיניים, מה שפועמים עם העיניים, ואת זה אי אפשר לכמת בנוסחאות.
שנת תשע היא שנה סופית. שנה שבה נסגרים המעגלים והחיים והגורל פותחים לנו סיבוב חדש. או, אם אנחנו מאמינים לכוהנות ה - "Wicca" – סיבוב חדש ישן בחיקה של אמא אדמה.
את גוחנת ושערך הכבד גוחן איתך ואת מפסיקה את ההבהוב ומכבה את הנרות. העולם בחוץ נמוג, מיטשטש ומשאיר אותנו לבד בחושך המופלא הזה שבו אנחנו לא רואים כלום אבל מרגישים הכל כי המגע מאיר הכל פנימה ואז כל הקימורים מתאזנים אל תוך כל השקערוריות ושתי הפעימות הופכות באחת לאחת ביום הכי קצר בחיים.
נכתב ביום 21 לדצמבר 2010
http://celticmythpodshow.com/blog/wp-content/uploads/2008/03/stonehenge-wallpaper-4.jpg
לפני 13 שנים. 1 בינואר 2011 בשעה 10:43
