מכתבים לקורדליה

.

בוקר של ליל ירח מלא מציף עולם חדש, אמיץ.
ואחר כך שוב מגיח לילה צעיר שלוחש צלילי תשוקה בין מנורות הנאון שהולכות ודועכות מאחור ככל שהמדבר הולך ומתקרב, מתקרב ועוטף והמוזיקה שלו שונה בתכלית מצלילי הכרך: המדבר איננו פתיין ואיננו חנפן. המדבר מנגן נעימות קשות להשגה. המדבר בכלל הינו קשה להשגה. כמו שקשה להבין מה זה "לא" ומגדירים אותו בטעות רק באמצעות ה"כן".

אני שם. רוב הזמן, באמת. גם אם את לא שומעת את הנשימות השקטות שלי כשאני מרחף מעל השורות שלך. ונדמה לי שרוב הזמן את יודעת. גם אם את לא שומעת. וגם אם את לא תמיד יודעת שאת יודעת.
את יודעת, אחד הדברים המענגים ביותר הוא הלימוד הזה. להתחיל לדעת דברים לא באמצעות השכל. לשים את השכל בצד ולהתחיל להבין עם הגוף. ואם יגידו לך שזה הגוף האסטרלי או שטות דומה לזו – אל תתני להם לבלבל אותך. אני מכיר לפחות חמישה מקומות בגוף שיודעים להקשיב, להבין, לעכל ואפילו להפנים.
ועוד חמישה וחמישים מקומות שיודעים להרגיש את הידיעה ולמתוח קוי הערכה בין חיוך לדמעה כי להרגיש פירושו להדגיש.

השיר הזה אף פעם לא מתחיל ולכן הוא לא יכול להיגמר. כי שירים הם כמו לופ. הם כמו מעגל של שועלים שזנבו של האחד נתון בפיו של זה שאחריו וכך הלאה והלאה וחוזר חלילה עד האחרון. והנה הוא כבר הראשון.
וזו הסיבה שגם הטקסט הזה הוא שיר. אבל זה לא באמת שייך לעניין.

אז אל תנסי להבין את המילים ואל תנסי למצוא את שיטת החריזה או את הצופן שיכהה את המילים המקודדות שמתפרשות מתוך הטקסט ויוצרות מיני-טקסט משלהן שנולד מתוך הטקסט אבל מבחינה גנטית כלל לא שייך לו.

כל זה עצוב וגם מצחיק אבל שניהם הינם כמו מסך עשן כדי שלא יראו את היד שלך המושטת בתחינה. כמו תמיד, את מתחבאת מאחרי העירום ובונה אותו כמסיכה ואת כמו אותו ילד המתחבא בכך שהוא מכסה את עיניו ומאמין שככל שילחץ חזק יותר כך תגדל הבלתי נראות שלו.
אבל אני רואה אותה. את היד. ואני רואה אותך, כמובן.
ואני שם. רוב הזמן. באמת. ואני לא אזיז שריר. עד שתחשבי כי אני פסל.
או עד שתישברי ותבואי בזחילה.

.