מכתבים לקורדליה

,

אותו חדר, אותה חורשה, אותם שיחים, אינם אלא פנינים הנשזרות כמחרוזת של דברי ימי הלקיחה. לנצח יהא גבך סומר וליבך מכה בפראות כל אימת שתעברי ליד החורשה ההיא או בחורבה הסמוכה ליקב ההוא בהן נלקחת ביד קשה ובזין גס וברוטלי. לנצח תגאה בך התפשקות וערוותך תרטב בשפע ליד הדירה ההיא או המלון ההוא או דרך העפר המוליכה לשום מקום, במיוחד בלילות חשוכים חסרי ירח.

את ממש חווה פרפור קרדיו-וסקולרי כשאת מבינה ולא רק בשכל שאכן ידע אותך. המשמעות הפתאומית של המילה הופכת לחוויה כל-חושית כשאת מפנימה את כל הרכיבים של הלקיחה הזאת ואת עוברת סוג של הארה כשההבנה הזאת נוגהת עלייך.

את מתקשה לנשום כל אימת שמשתחזרת בך אותה לקיחה בוטה וכוחנית שנלקחת כאן וכאן. וכאן. תרתי משמע. ואת קרובה לדמעות כשמראה העמק בו נבעלת עם רדת הלילה חולף על פנייך מבעד לחלון המכונית וגופך זוכר את הכאב ואת הרעד ואת הגמירה המפוצצת שחווית כשציווה עלייך לקרוא בשמו.

ואחרי נסיעה כזאת, כשאת חוזרת למקום לו את לפעמים קוראת בית, את עומדת ליד החלון ומביטה בעיוורון החוצה אל החשכה ובידך המכתב האחרון אותו סרקו עינייך כבר כל כך הרבה פעמים דומעות ואשר מילותיו נחקקו בך באותיות של אש מלובנת ממש כאילו נחרצו בבשרך.

את יודעת יותר מאשר רואה את עיניו כפי שניבטו בנייר אותו כתב בכתב ידו ואשר אותו סיים במספר מילים שנכתבו בכתב דפוס:

את יודעת שזה לא על הגיאוגרפיה של המקום הפיזי או על נקודת מפגש הקואורדינטות שבו היית לי. לא חשוב אם היה זה כאן או שם, או אם לפני שנה או חודשיים ואם הלכנו ברגל או הגענו ברכב.
כי בכל מקום בו רציתי אותך, שם קראתי לך בשם ושם נולדת בעצם מחדש.
ובכל מקום בו הרשיתי לך לעבוד את הזין היה הוא המקום האחד והיחיד שלך ושלי.
וכי בכל מקום בו לקחתי ואקח אותך שם היינו ונהייה, אחרי הכל, בחלקת אלוהים הקטנה שלנו.



*כולל הפיסקה שנשמטה מהפרסום המקורי.