מכתבים לקורדליה

.
אנחנו אף פעם לא מדברים על כאן ועכשיו ועל דיומא. ענייני, לא אלכסנדר.
אבל היום אני מוכרח לשתף אותך במשהו שנגע בי עמוק. עמוק מכפי שנוח לי להודות.
עמוק כמו....את יודעת כמו מה? כמו ביום השואה או ביום הזכרון שכולם עוצרים את המכוניות ויוצאים ועומדים דום ולפעמים אתה מסתכל מסביב על הנהגים ורואה לחי רטובה או כתפיים רועדות.
היום אני מספר לך על מורן סמואל, גיבורת תרבות חדשה - obviously היא היתה גיבורה גם קודם.

מורן סמואל היא ספורטאית שבנסיבות טרגיות למדי הפכה לנכה קשה. קשה מאוד.
ומתוך הנכות הקשה הזאת יצאה בת אדם מדהימה, ספורטאית מופתית וישראלית מופתית ותותחית על.

מורן סמואל ניצחה בתחרות חתירה באיטליה במסגרת מוקדמות לאולימפיאדת הנכים. או משהו כזה.
בטקס קבלת מדלית הזהב צריך לנגן את ההימנון, נכון? אז זהו שהאיטלקים לא מבינים בהימנונים ושמו הימנון של ארץ אחרת. אבל את מורן סמואל לא עשו באצבע ומורן סמואל ביקשה את המיקרופון ושרה בעצמה את ההימנון. וככה נהיה הימנון לזוכה במדליית הזהב.

את מבינה? את רואה את התמונה? לא נצבט הלב? לא נרטבות העיניים? היא שרה בעצמה את ההימנון.
ואני לא זוכר מתי ההימנון שלי היה כל כך מתוק ויפה באזני.

מורן סמואל, אני מצדיע לך.

והנה כל הסיפור.

http://www.mako.co.il/news-israel/local/Article-de8c90d85d90731018.htm&Partner=rss&partner=link4u