מכתבים לקורדליה

.

השעות הנוקפות יודעות לספר את סיפור המות והחיים. המות הוא מטאפורה שכמו האפס במתמטיקה מתפקד כרקע המדגיש את היש באמצעות נוכחותו החסרה.
המות אינו מחוסר עבודה וגם פורטיס לא אבל האם זו עבודה המכבדת את בעליה? והאם זו שפחה המכבדת את בועליה? האם רומזת היא לך שתבוא עליה?

מעשה האהבה איתך הוא סיפור. סיפור בהמשכים.
בכלל, היית צריכה להיוולד במאה שקדמה למאה הקודמת. עם שיער אסוף קשור חזק וביגוד הדוק כמו מחוך את חולפת דרך החיים כמו סמל לשליטה.

רוחות הגעגוע מטיסות את עלי העצב לרקוד סלסה עם הדמעות.
לא הקוים יוצרים את התמונה ולא הנקודות. כמו בסיפור המכתבה של אדינגטון - מה שחשוב הם החללים שבין הנקודות. החומר האפל שבין הפיקסלים. ועכשיו תחשבו בתלת מימד ונסו לאמוד את החללים ההולכים ומתרחקים כמו נמוגים מאחרי הקלעים.
ולמרות הכל מתרחשים ניסים: הנקודות חוזרות ליעף אחרון ומציירות את הקוים ובתוך מנגנונים מסתוריים מתאבכים זכרונות שקושרים פנים אל גוף ומחשבה אל מציאות.

כשאת כורעת, הכריעה שלך איננה מספרת סיפורי כניעה. היא איננה אות ואף לא סמל למצב עניינים כזה או אחר. כשאת כורעת הכוס שלך מתכתב עם מפתח הלב והרעד שבעינייך הוא כמו רטט הזמזום של קוי המתח הגבוה ואת הולכת ומתפשקת והצורך שלך להחדר לוחש כמו תפילת גחלים ואת יודעת בדיוק מה את עושה ומה נעשה בך.

הזמן הוא שופט אכזר שמודד את תנודת המטוטלת של גורלות טרופים מהחסד אל השבט וחוזר חלילה. תחינה, רכות וחמלה אינן משאירות אף קמט על חלקת הגל של הזמן. הזמן לא לוקח שבויים.
והוא לא סופר אף אחד ממטר.



*הקטע הזה היה כאן ונמחק בנפילה הגדולה.
והנה הוא כאן כדי לקבל את המקום שלו בחזרה.