מכתבים לקורדליה

מזמן לא כתבתי לך.

ושנינו יודעים שהזמן הוא לא פקטור. עד שהוא מתחיל להיות פקטור.

הפרדוקס השני של הגעגוע (על הראשון לא אגיד אף מילה. על השלישי מסוכן לדבר) גורס כי ככל שגדל הפער בזמן/מרחב כך קל יותר לגשר עליו. אבל אם חוק המספרים הגדולים נכנס לתמונה מתרחש רצף אירועים אחר: מעבר למרחק מסוים הפער הופך לבלתי ניתן לגישור. כמו שתי גלקסיות המתרחקות זו מזו. ואז ככל שהמרחק גדול יותר כך דווקא גדלה תחושת הקירבה.

יש שאומרים שזהו שיר על סמים קשים ועל התמכרויות קשות.

יש שאומרים שזהו שיר מאוד ארוטי. ואני תמיד חשבתי שאם זה נכון אזי הארוטיקה שלו היא עם אוריינטציה ברורה לשליטה ואדנות.

יש שאומרים שמקופלת בו ביקורת על המימסד הדתי הנוקשה.

זהו למעשה קולאז' של שלושה שירים שונים והוא עמוס ברמזים כאלה ואחרים והסיפור הוא ששם השיר נלקח מכותרת במגזין של כלי יריה.

אבל אני - וזה רק מתחזק בי בימים טרופי טילים אלו - תמיד חשבתי ש"אקדח חם" - שהוא אקדח שנורתה ממנו יריה זה עתה - הוא גם אקדח מעשן. האושר מגיע וממלא אחרי שהיריה נורתה כבר. כשהכל מתחיל - הכל בעצם כבר נגמר.

האושר חמקמק ובן חלוף ובלתי ניתן לאחיזה.

ככל שהאושר גדול יותר כך הוא חומק מהר יותר ורחוק יותר.

האושר הוא אקדח חם.

hapiness is a warm gun.