.
הדקויות הקטנות של הקיום אומרות את דברן בין שהן נהירות לנו או נעלמות מעינינו. אלה לא המהלכים הגדולים שקובעים את גורלנו, הרי הם עצמם נולדו מתוך מהלכים קטנים מהם בהרבה, סתמיים כביכול, חסרי משמעות אפילו.
זו לא הקרבת המלכה הגרנדיוזית שבאמת מנצחת עבורנו את המשחק אלא דווקא אותה הזזה סתמית וקטנה של הפיון, עשרה מהלכים מוקדם יותר, הזזה שבקושי שמים אליה לב ולא מייחסים לה את העוצמה הגלומה ביכולתה להפוך את המשחק על פיו.
את עומדת כצאן המובל לטבח ועירומך מתנשם בכבדות, בקול, בתשוקה ובמבוכה ואת שואלת את עצמך מה הביא אותך למקום הזה, בזמן הזה מול הגבר הזר, המוכר, הקרוב, שעיניו לוקחות אותך ובוזן הקר משפיל ומרומם אותך באותו זמן באשר את יודעת היטב כי כך הוא מביע את תשוקתו.
מצחיק עד כאב שלפעמים פלחים כל כך קטנים של ההתנהלות שלנו מתבררים כהרי גורל: אותה הסטת שיער מעל כוס הקפה באותו היום; הטעות בספרה אחת במספר הטלפון שחויג; הים שהיה גבה-גלי מכדי להיכנס לשחות בו.
את יודעת שבשעות ובימים הקרובים תבחני את הסימנים שישאיר בגופך ובליבך ותתרפקי עליהם כאילו כל עולמך ממוקד בהם. ובעוד חלק ממך יודע שהסימנים באים אך גם הולכים, יש בך גם ידיעה נוספת שהכריעה שאת כורעת מולו, לא זו שבחרת בה אלא זו שהוא מאלץ אותך לכרוע, באה מאותו מקום, בלתי מובחן כמעט, שמאמין כי נבחרת לא בגלל שאת מסוגלת לרדת אלא בגלל שאת יודעת לקום.
הקמטים הזעירים של ההתרחשויות עוברים לעיתים כל כך קרובות על פנינו מבלי שנבחין כלל כי פני השטח אינם חלקים. קורה A ואנחנו רואים B שדומה לו כשתי טיפות מים ואם עפעפנו לשבריר והחמצנו את ההבדל ייתכן ועברנו מבלי משים לפאזה אחרת, פלנטה אחרת, גלקסיה אחרת, ולא זוּ בלבד שלעולם לא נשוב הביתה אלא אף זוּ שכלל לא נהיה מודעים לכל העניין.
את תוהה, כמו תמיד, בטרם יהיה גובֶה בך את תאוותו ביד קשה ובוטה, איפה בדיוק, ומתי, ידעת שזו דרכך לאהוב ולהיות נאהבת. את תוהה ואינך יודעת. את רק יודעת שכשאת נבעלת כך, מחוּללת, מוצלפת, מושפלת, שבים אלייך, כמו חיילים ותיקים הנאספים אל הדגל, אותם זכרונות שמוצאם לוטה בערפל, בילדות הרחוקה אפופת הצללים והלחישות המהוסות.
אותה יד שהצמיתה אותך אי אז, אותו סרט שבו נעתקה נשימתך למראה הגיבורה השבויה, אותן נשים שפחות במטעי הדרום הנלקחות וספק מתמסרות ספק נאנסות על ידי האדונים. חשמל מכה בך מאגן ועד דגדגן כשאת מדמיינת אותו מכופף ומכריע אותך ועושה בך ומחלל ודורס.
את יודעת שאת עבד ממין נקבה, אסקופה הנדרסת ורכוש שהוא עושה בו מה שליבו חפץ. אבל באותו זמן עצמו את יודעת גם שאת הכוהנת הגדולה העובדת את הזין ומשועבדת לו עד כלות וליבך מתרחב בגאווה ובהתרגשות.
הדקויות הקטנות של הקיום אינן נעדרות אירוניה. הקלישאה המכריזה על בואה בקול צורם גורסת כי אלוהים נמצא (או נמצאת) בדברים הקטנים. אבל אם תחשבו על הכאוס ועל אי הוודאות של הייזנברג תבינו שאלוהים אחראי (או אחראית) על הדברים הגדולים.
על הבלגאן של הדברים הקטנים של חיינו אחראיים אנחנו לבדנו.
.
