.
ב-13 לאוקטובר, היום לפני חודשיים נפטרה ר. אחרי מאבק של שלוש שנים במחלת הסרטן. יש האומרים – מחלה קשה. יש האומרים – המחלה הארורה. אבל היא תמיד קראה לה בשמה. אירוני שדווקא היא ששנים הצילה וטיפלה וסעדה אנשים על פי התהום נפלה בעצמה. אירוני וכל כך לא צודק...אני יודע שתמיד אומרים אבל כאן באמת היתה מישהי זכה וטובה כמו מלאך ועיני האיזמרגד המדהימות והחיוך הקורן שלה המיסו לבבות.
מוות הוא פרידה אכזרית והחיים ממהרים להמשיך ולשטוף ומוחים עקבות ומטשטשים ראיות כדי להשכיח את קיומו של אותו אורח לא קרוא שאיש אינו רוצה לשמוע את דפיקתו על הדלת. אבל יש ובלכתו של אדם יקר ומיוחד מתפזרים זרעים – מאלה שנקלטים רק בחדר השמאלי של הלב – ומצמיחים כלילי חורש שבין עליהם הירוקים ופריחתם הוורודה מרחפות פיות שקולן מצלצל את חיוכו או חיוכה של הנפש היקרה שהלכה אך לא הלכה מאיתנו ואף פעם לא תאפשרנה את בוא הסתיו.
את הקטע הבא כתבתי אמנם לפני שהכרתי את ר. אבל הוא מרגיש כאילו הוא נכתב במיוחד למענה ואני מקדיש לה אותו ואני יודע שהיא היתה מאוד אוהבת את זה.
***************
בין הגלקסיות
אני כמעט יכול לראות אותך ענוגה כמו איוושת הרוח ועודך מהלכת בשדות העצב, כשאת תמיד על הסף, על שפת התהום, נקרעת בין העולמות.
הזמן לא יפגע בך, הוא אינו יכול לך.
הזמן לא יחרוש בך את תלמיו והימים יחלפו על פנייך הזכים בלי להותיר בך רישום או צלקת.
בדיוק ההיפך: בתוך הנצח אראה איך כנפך השבורה מתאחה ואיך פצעייך מעלים ארוכה ואף שיופייך ייעדר את תלמי העצב שרישומו נעדר מפנייך לא ייעלם מעיני כי הוא עדיין נוכח בתוכך וחורש בלא חמלה פיורדים עמוקים בהילת הענבר האופפת אותך.
אני כמעט יכול לחזות בך בעיניים מוגפות איך את הולכת דרך אותו ערפל, נסחפת לך בלי צל של מושג שאת נראית ונצפית, מרחפת לך ומשירה בהילוך איטי את צעיפייך ונותרת עם עירומך שאת לובשת כמו המפוארת שבאדרות.
לפעמים אנחנו מתעוררים מחלום ובליבנו ידיעה מוחלטת, בלתי הפיכה וחד משמעית שברורה לנו באופן מפתיע כמו ציור עמוס פרטים המאזנים את עצמם בתוך פרטיטורה של צבעים עזים ורכים. ההפתעה היא איך לא "עלינו" על זה עוד הרבה קודם.
אבל לפני תום הלילה, לפני תום השינה מתחיל משהו אכזרי ועצוב להתרחש.
כמו החול בארמון החול שהרוח מפוררת מול עינינו, כמו הספינקס שהולך ומיטשטש ותויו אובדים, כמו אותם פרסקו מדהימים בסרט "רומא" שהאויר מוחה אותם מול עיני החוקרים שגילו אותם, כך, פיקסל אחרי פיקסל, הולכת וניטלת מאיתנו החדות, הבהירות והידע שרק לפני לא הרבה זמן היה נחלתנו.
כמו צ'רלי ב"פרחים לעכבר לבן" שבאמצעות ניתוח הפך ממפגר לגאון ועכשיו בינתו הזמנית, מתברר, הולכת וניטלת ממנו תא אחר תא, כך מיטשטש ונמוג אותו דבר נפלא שרק לפני זמן כל כך קצר היה שלנו, וחיינו אותו וחווינו באמצעותו את אותה תחושת אושר חריף שאין לטעות בה באשר היא אופפת אותנו מבפנים ומבחוץ ומתאפיינת בכך שאין עליה תג מחיר.
אני כמעט יכול לראות אותך חזקה כמו הרוח, בעודך מהלכת בשדות העצב, כשאת תמיד על הסף, על שפת התהום, נקרעת בין העולמות.
הזמן לא יפגע בך, הוא אינו יכול לך באשר הינך קפואה בין העולמות אך מתהלכת בממלכתו כבתוך שלך ומתרפקת אל ניצני צער ואושר שקורנים ממך ואלייך.
כי כולנו נתיני הזמן, ורק ביד הזמן הכח להביא לנו גאולה.
ורק מתוך הצער נולדים החיים.
אבל את אמרת שתחכי לי. עד כלות אמרת, עד סוף כל הימים.
וחתמת במילים "אתה יודע"...
דעתי נחה אפוא ואני שקט.
כי אני זוכר ויודע שמעולם לא הפרת הבטחה ולעולמים גם לא תפרי.
****************
נדמה לי שכמעט אף אחד או אחת כאן לא הכירו את ר. או אף לא ידעו על קיומה. היא היתה קומבינציה ייחודית של נוכחות חזקה אך שנחבאת אל הכלים.
אלה שהכירו אותה הכירו אותה כ-בת הים הכחולה.
שב הספן מן הים. שב הצייד מן ההר.
אני את שלי אמרתי.
13.12.19
.
