.
את הקטע הזה מפעם אני דולה ממעמקי הכלוב ומניח אותו כאן עם שינויים קלים. אין לי מושג מה עישנתי באותו יום אבל אני לא מפסיק לנסות להיזכר...
כשהשמש שוקעת בהר על ראשה של האהבה ולאט לאט נרגע קולן של הצפרים, בא השקט כמו אד על פני המים ובחיקו מבליחות לחישות הסויות כמו צליל פרחים נובטים ופרפרי לילה ממתיקי סוד, לחישות רגוּשוֹת שמפלסות את הדרך אל הנגיעה.
הטיפוס על ההר מלמד שיעורים שמבינים באמת רק כשיורדים ממנו ואם רוצים להשתמש בהם כבר אי אפשר. כמו חלומות שנגוזו. הידע הזה, אפוא, לנוי בלבד הוא. לא לתשמיש. ובכל זאת נותר בנו די כדי לדעת שאין קושי שלא נוכל להדביר אם רק נזכור שהדרך אל האהבה מטפסת כה גבוה עד כי ממש אפשר לגעת בעלטה ולדעת בתוך השקט את כל מבואות הנגיעה.
שהרי מה שחשוב הוא לא מה לימד אותנו ההר ולא מה לימדה אותנו התהום אלא העובדה שאם נלך בצד הנכון של הלב נוכל להתגבר על כל מכשול. וכמו בפרפרזה שמתנגנת בזכרון כמו הד רחוק של פעמוני רוח מבמבוק צפה ועולה מבפנים התחושה החזקה כל כך שהשלווה יודעת לאפוף רק את מי שלא רודף אותה בֶּצַע. ובמילים אחרות – האדנות היא צרי ולא סימפטום.
ההר הוא אם כך מקום מחייתם של דרקוני האהבה השומרים על אוצרות השקט.
גם אלה שהולכים במדבר וצמאים למים יודעים שזה לא העניין האמיתי אלא רק הסחת הדעת ממנו. העניין איננו איך לשרוד ואיך לצאת בחיים מהג'יפה ההיא.
העניין הוא להבין שההליכה על קו האמת היא הליכה על חבל דק באמת. אבל בלהט הצמא מי שם לב שמתרחש כאן שיעור מופלא בהבנת הנקרע? ממתי זה סיבות הצונאמי מעניינות את מי שנקבר תחת הגלים?
מספרים על רופא שאכל במסעדה כשאחד הסועדים התחיל להחנק מעצם בגרון. קם הרופא וביצע באיש את הליך בלאומילך המפורסם (היימליך, היימליך, אני יודע) והציל את חייו. אומר לו האיש: דוקטור, הצלת את חיי, מה מגיע לך?
אומר לו הרופא: תן לי חצי ממה שהיית מוכן לתת לי רגע לפני שהצלתי אותך....
וזה רק על ראש ההר, את אומרת, שאפשר לתעות בין העננים.
בין אולדנבורג לדה קיריקו מתנוסס המגדל האדום של רוברט דלוני לא כסמל פאלי אלא כמכשיר עינויים שנועד לשפד את ערוות השפחה בין עננים של סוטול כמו אלו שילדו את הקבינט הפסיכדלי של ד"ר קליגרי בערך 40 שנה לפני טימותי לירי.
תראה לי את לוכד החלומות שלך, את אומרת, ואראה לך את זר הקוצים הפוצע את ליבי.
אם יש ביחד אחר הביאוהו לכאן ונדעהו, אם יש ריקוד אחר, פגישה אחרת, בעילה אחרת, שימו אותם באמצע המעגל והדליקו נרות מסביב.
אכן, ככלות הכל, הטיפוס אל ההר איננו הנגטיב של הירידה ממנו אלא בן הלוויה שלו. היילכו שניים יחדיו בלתי אם נודעו? האם נדע אי פעם? כשביום מן הימים ייכתבו על זקן התיש דברי ימי הנגיעה, הנגיעה הכה עמוקה, הקשה והאכזרית בישירות שלה או אז נקבל, אולי, את הרמז הראשון.
.
