הכלוב הסודי

שאני לא באמת אוהב אננס?

את
את ממש לא מלאכית
ומי שמכיר אותך באמת ורואה אותך עם כל מה שאת ומי שאת
יכול להגיד עליך דברים רעים

אני מקווה שאת שוכבת בלילה וחושבת על מה שעשית

------
פוסט טראומטית

הידיים שלי אוחזות בטבעת שמעלי. אני מרגיש את הזיעה מחליקה במורד גבי, וחושב.
חושב עליך, חושב על הכאב, חושב על העונג.
ונזכר. נזכר בפעם ההיא, בפעם האחרת, בחוסר הרגישות, בריקנות, באינסטינקט, באגרסיות, בזעם, בכוח הטהור, raw, savage, fury.
הרבה כותבים בהרבה סצינות עשו את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני, והלב שלי, הנפש שלי, צורחת. מבפנים.
הפלוגר נוחת בעדינות על הגב שלי.
מעקצץ, מדגדג, נעים.
אני אוחז בחיה שבפנים, נושם עמוק, חורק שינים, ואומר -"עוד". ועוד מגיע. ברכות. בליטוף.
-"חזק יותר".
הקצוות מתחילות לחרוך את הבשר, הזנבות לפצוע את העור. פרקי האצבעות שלי מלבינים, ואני נלחם בעצמי לא לתלוש את הפאקינג טבעת מהקיר.
אני מוצא את עצמי נוהם, בצורת בלתי נשלטת.
את מתחילה להסתובב, לפנות אלי.
"לא"-אני אומר. רק מאחור. רק עם השוט.
אל. שלא תראי אותי ככה. לא ככה.
זעם טהור."חזק יותר" - אני אומר לה.
ועם כל הצלפה, כל דקירת כאב, כל גל של עונג, אני צורח מבפנים חזק יותר, ויותר, כמו משוגע, כמו על קצה צוק, כמו התחושה של אז כשראיתי. כשחוויתי. כשהייתי.
ואני משחרר.

אחר כך, במקלחת, בין הדמעות לסבון , אחר כך על המיטה, בשכבה שבין הקרם, לגופיה, בידיעה שאת הימים הקרובים כדאי לי לישון על הבטן,
שם, אני מצליח להרדם. ושקט.

נשלטות זה קצת שנה וחצי אחורה מבחינתי.
והכי גרוע אלו שהן "נשלטות"רק כי הן לא מביעות מי שהן באמת..
אתה רואה שיש שם אחיזת עיניים ולא בא לך להביא לה סטירה ולשאוג לה באוזן:
בא לך להיות מלוכלכת יא זונה!! בא לך להשתין לי בפה?! אז מה את שוכבת פה כמו ערימת צמר של
כבשים בדואיות ומגלגלת את העיניים ולואטת, אוי כמה נעים לי, לא נעים לי מרוב שנעים לי..

# משפטים של סאחיות וניליות מעצבנות

לא צריך הרבה כדי להרגיש עליונות. רק המחשבה שהייתי יכולה למעוך אותך כמו חרק אם הייתי רוצה ופתאום את נראת לי מסכנה ובעיקר מעציב אותי שאת כזאת מטורפת וכזאת שברירית עם הניסיון הנואש שלך להיות משהו משמעותי בעיקר בעיניי עצמך. היה בי רצון עצום ואמיתי לקרוע לך את החיים ולהראות לך עד כמה אני יכולה להיות רעה ומטורפת בעצמי אבל פתאום הלב שלי התמלא ברחמים, כמו שמרחמים על ילד בעל נכות כבדה או בעל פיגור כבד. לרגע מאחורי כל מסכות והעמדת הפנים שלך, מאחורי הפאסון והעלק תוכן שאת מנסה לשוות לעצמך הצלחתי לראות את השבר. הצלחתי לראות את נקודת המבט שממנה את רואה את החיים. קבורה בדרך ללא מוצא, ללא הבנה של המציאות ושל מה שסובב אותך, מלאה במחשבה שאוהבים ומכבדים אותך אבל בעצם שום דבר מאחורי זה. אז אני מרחמת ומבינה שאת לא שווה את הכעס ואפילו לא שווה את הפעולות שלי את כלום וכלום הרי לא יכול להזיק, את עוד חרק מרוח על השמשה של החיים, אשת אשכולות עאלק.
ואז נעשה לי קצת עצוב עבורך שזה מה שאת.
נעשה לי קצת עצוב בשבילך אבל את הרי הרווחת את זה.
הקסם בקארמה הוא שאת מקבלת את העונש שלך על מה שאת עושה בעצמך.
וכל מה שנשאר לי זה להיכנס לדף הפייסבוק שלך ולהבין עד כמה החיים שלך רעים למרות שאת מנסה להראות את הטוב שבהם.
הקטע המצחיק הוא שאת מי שאת וזה העונש.

------
מלכת הכוורת

כן מוצא את עצמי חושב עלייך. אפילו מתגעגע פה ושם.

אבל מה שהורג אותי ופוצע הכי קשה.

זה הניתוק מהם..

זה לא פצע קטן. זה חור מדמם.

שייקח לו הרבה הרבה זמן להחלים.

------
טומטום

גרמו לי להזניח את הנשלטות.

הורידו לי את החשק להישלט.

הרבה פעמים המילים עומדות לי על קצה הלשון. כותבת ומוחקת.
אני מתאפקת לא לגלות לה את האמת, שהוא מזיין גם אותי. שאת כל הדברים שהיא כותבת אצלה בבלוג הוא עושה גם איתי. אני פשוט לא מסוגלת לשתף כמוה לקהל הרחב.
היא חכמה, ואני מתפלאת איך היא לא ניחשה בעצמה שאני גם הזונה שלו, אבל אני עושה עבודה טובה בלהסתיר.
אנחנו חברות, אבל את הסוד הזה אני לא אגלה לה לעולם.

לפעמים אני מפנטזת שאני שוכבת על הגב במיטה שלך עם רגלים לצדדים והכלב שלך מלקק אותי. ואתה יושב בצד בפינה צוחק עלי ונותן לו הוראות ללקק את הכלבה המטונפת.