|
|
|
לא רק.
גם מאוננות מקלדת.
זה ברור שאני לא נפרט מה אני עושה כדי לא לחשוף פרטים ואז להרוס לי את החוויה.
אבל גם אני מתקשקשת עם גברים רק בשביל לאונן לעצמי כי בא לי או מתי שהוא צריך להגיע ואני לא מספיק חמה.
ותכלס' זה ממכר.
------
מאוננת מקלדת מכורה.
על זה שויתרת עליי ושנתת לי ללכת למישהו אחר
זה היה מצוד. אני הייתי עיוורת.
אבל כמו בכל מצוד איכותי, הטרף מבחין בסכנה מאוחר מדי.
ומי כמוני יודעת. הרי אני לא מאמינה במקרה. זה רק אוסף של הסתברויות.
אני כן מאמינה שמחשבה יוצרת מציאות.
ורציתי. רציתי גם להאמין שאתה קסום. שזה אלוהי.
אבל בסוף, החלקים מתחברים.
אני רואה את התמונה.
איך כן מצאת אותי.
איך חיפשת.
הכל בשניה התבהר.
ומה עכשיו?
האם אני צריכה להתמלא בתודה? שהרי אני זו שאספת בסוף.
או לכעוס? על מי בדיוק? אני בסוף אכעס על עצמי.
זה היה טרגטינג מתוחכם.
אתה מתוחכם.
אבל לא אכפת לי.
בתוך תוכך, אני יודעת שאתה רוצה להעניק את האופל שלך ואני רוצה בדיוק אותו.
אני מבינה בדיעבד שהרמת אותי בפינצטה. אני מושלמת בשבילך.
היום התחוורה לי רשימת המכולת.
ואם לא היית מתרגל למצוד, לא הייתי מצליחה להרכיב את הפאזל.
אתה מבין, אתה דיסקרטי, נכון. אבל גם כשהרמת בפינצטה את מה שחיפשת, לוקח זמן לשחרר מהרגלי המצוד.
זה כמו אלוהים שמפיל עלינו חלקים של פאזל מהשמים.
בסוף, כשיש מספיק חלקים, בבת אחת רואים את התמונה.
אני שבויה. עמוק בפנים. אני כועסת.
אתה הצתת את היקום שלי בשביל רשימת מכולת.
אני הולכת להשיב לך מלחמה.
------
א"ש
כשהייתי נערה הייתי מורחת חמאת בוטנים על הדגדגן ונותנת לכלב שלי ללקק.
אחרי כמה שנים רציתי לפצות אותו על כל השנים בהן הוא עינג אותי ופשוט ירדתי לו. זאת הייתה בין התחושות הכי טובות שאי פעם הרגשתי.
בתקופה האחרונה השולט שלי דיבר על גבולות ואמר שחיות זה גבול ושאם פעם הוא ירצה להעניש אותי ממש הוא יגרום לי לרדת לכלב כעונש. הוא לא יודע עד כמה אני מאוננת על סרטים כאלו ופשוט רוצה מתה להיות במצב שהוא דוחף לי זין של כלב לפה.
------
כלבה כלבונית
נכון עברו שנים, ואיכשהו נשארת הזה שהרגשות שלי כלפיו פשוט לא נפתרים.
תאמין לי שרציתי לשכוח ממך ברגע ההוא שיצאתי מהבית שלך בפעם האחרונה. הרגשתי כל כך פגועה, כל כך לא שווה מספיק, אבל לא הצלחתי לשכוח.
אולי זה בגלל הטוב שתמיד נתת לי, אולי זה בגלל שתמיד עשית את עצמך כאילו אתה מטורף עלי.
אבל כשהיא אמרה לי שאף פעם לא באמת אהבת אותי, זו היתה כבר דקירה ששלחה את כל הרגשות הקודמים עוד יותר לעלבון מטורף.
וכל מה שבא לי זה לשכוח, לא לחשוב עליך ביום יום שלי, ושתפסיק לבוא מדי פעם בחלומות שלי.
היום בלילה הצלחתי להתעלם ממך בחלום, לברוח, לשנוא אותך, בניגוד לכל הפעמים שחיפשתי אינטרקציה איתך בחלום.
מי יודע, אולי זה אומר שעברתי הלאה.
אולי זה אומר שההוא שנכנס לחיים שלי ברגעים אלו ממש, מרעיד את הלב שלי כמו שהרבה זמן הוא כבר לא רעד.
------
זאת שנתת לה מבט שקרי של אהבה
זה רק אני או שרוב האנשים כאן לא אטרקטיביים. אטרקטיביים חיצונית כלומר.
הכתיבה מעולה והשיחות לפעמים נבנות ומייצרות ציפייה עד שאני רואה שהצד השני עם מראה שאם הייתי רואה בלייב זה לא היה ממשיך.
אכפת לי שתמיד שזה מגיע לשלב התמונות האכזבה גדולה, איך מישהי או מישהו שכותבים יפה נראים פחות ?
אז אתם תגידו שצריך להתקדם משטחיות ויש בחיים יותר מיופי אבל תהיו כנים עם עצמכם לפני שתפלטו רפש בתגובות. הייתם הולכים עם מישהו או מישהי שנראים לא טוב?
אין אפילו אפשרות לומר את הדברים האלה בפרסיה, קריאות הגנאי לא יאחרו להגיע.
אצלי מיניות ואטרקטיביות הולכים ביחד ונפגשתי עם כמות רבה של נשים וגברים מכאן בשביל לעלות את השאלה למה אין כאן אנשים יפים?
לא יודעת למה אני ממשיכה לעשות את זה לעצמי ונאחזת במשהו שכנראה מעולם לא היה קיים חוץ מ... בלב שלי.
אבל היו מילים שאמרת ודברים שעשית ולא דמיינתי אותם למרות שעכשיו מאוד נראה לי שכן.
אם מישהו אחר היה מתנהג אליי כמו שאתה מתנהג לאחרונה מזמן הייתי אומרת לו שלום ולא להתראות... אבל איתך אני לא מצליחה ואני מרגישה חלשה ומטומטמת.
אני כבר לא שלך... מבחינתך. אבל אני עדיין מרגישה שכן ועדיין נאמנה לך... זה לא שיש לי בחירה על זה, פשוט... ככה זה.
כואב לי להודות אבל כנראה שאף פעם לא אהבת אותי.
אז תגיד לי מה זה היה? מה היה שם במשך כל השנים ולמה לא נעלמת כמו כולם אחרי חודשיים? לא חסרות סיבות ותירוצים לעזוב אותי.
באמת הייתי רק חורים יפים בשבילך? זה באמת יותר טוב בשבילך מלקבל ולתת חום ואהבה? זה מה שאתה באמת צריך? קשה לי להאמין...
לא יודעת אם יום אחד אוכל להיות עם מישהו אחר... לא יודעת אם אני רוצה.
אני אוהבת אותך... אלו לא סתם פרפרים שחולפים... אחרת מזמן היו צריכים לחלוף.
חלק מהלב שלי תמיד יישאר שלך וימשיך לאהוב אותך לנצח.
שאני לא באמת אוהב אננס?
את
את ממש לא מלאכית
ומי שמכיר אותך באמת ורואה אותך עם כל מה שאת ומי שאת
יכול להגיד עליך דברים רעים
אני מקווה שאת שוכבת בלילה וחושבת על מה שעשית
------
פוסט טראומטית
הידיים שלי אוחזות בטבעת שמעלי. אני מרגיש את הזיעה מחליקה במורד גבי, וחושב.
חושב עליך, חושב על הכאב, חושב על העונג.
ונזכר. נזכר בפעם ההיא, בפעם האחרת, בחוסר הרגישות, בריקנות, באינסטינקט, באגרסיות, בזעם, בכוח הטהור, raw, savage, fury.
הרבה כותבים בהרבה סצינות עשו את זה כל כך הרבה יותר טוב ממני, והלב שלי, הנפש שלי, צורחת. מבפנים.
הפלוגר נוחת בעדינות על הגב שלי.
מעקצץ, מדגדג, נעים.
אני אוחז בחיה שבפנים, נושם עמוק, חורק שינים, ואומר -"עוד". ועוד מגיע. ברכות. בליטוף.
-"חזק יותר".
הקצוות מתחילות לחרוך את הבשר, הזנבות לפצוע את העור. פרקי האצבעות שלי מלבינים, ואני נלחם בעצמי לא לתלוש את הפאקינג טבעת מהקיר.
אני מוצא את עצמי נוהם, בצורת בלתי נשלטת.
את מתחילה להסתובב, לפנות אלי.
"לא"-אני אומר. רק מאחור. רק עם השוט.
אל. שלא תראי אותי ככה. לא ככה.
זעם טהור."חזק יותר" - אני אומר לה.
ועם כל הצלפה, כל דקירת כאב, כל גל של עונג, אני צורח מבפנים חזק יותר, ויותר, כמו משוגע, כמו על קצה צוק, כמו התחושה של אז כשראיתי. כשחוויתי. כשהייתי.
ואני משחרר.
אחר כך, במקלחת, בין הדמעות לסבון , אחר כך על המיטה, בשכבה שבין הקרם, לגופיה, בידיעה שאת הימים הקרובים כדאי לי לישון על הבטן,
שם, אני מצליח להרדם. ושקט.
