מכירים את זה שאין הגיון בהגיון?
< ספוילר: זה הולך להיות ארוך (ופאנץ'), למי שלא מתאים זה הזמן לחתוך >
תמיד ידעתי שלא אהיה אמא.
לא כי לא אהיה טובה או כזו שלא טועה, אלא בגלל הטוטאליות והכניעה שבהוויה. באותה נשימה עולות לפרקים תהיות על חרטה לא להביא ילדים. מורשת, לא למות ערירית, אתם יודעים. בעיקר כי לא רחוק היום בו אסגור ארבעה עשורים.
אותה דרישה מתבקשת של "למלא מקום" לחווית האמהות ולא "לפנות מקום", לא יושבת אצלי עד הסוף. החשש לאבד אוטונומיה וזהות עצמית לטובת זו האמהית מקנן בי חדשות לבקרים.
כן, אני יודעת כי מחשבה אמביוולנטית זו שלעצמה היא מעין אגוצנטריות דו כיוונית לשמה.
"חרב פיפיות", ככה אומרים?
הגורל בטובו זימן לי לפני מספר שנים בנזוג מדהים, אל הורי, אידיאלי בכל הפרמטרים, פרט לעובדה שהוא...ונילי.
אותו גורל גם סימן לי שאני נואשת מחדש להרמוניה ושלמות. כנראה ולכן זמן רב אפפה אותי תחושה של חוסר, חלל וריק. העולם הבדסמי שחוויתי וידעתי בעברי הרחוק השאיר בי טעם סמוי של עוד.
לאחרונה החלטנו לפתוח את הזוגיות שלנו, בין היתר לטובת חזרתי למקום הטבעי שלי.
אנסה לצמצם במילים, כי הבטחתי פואנטה.
היכרותי תוך זמן קצר עם גבר (המכנה עצמו 'שולט'; אני קוראת לו 'האיש') עליו סמכתי בעיניים עצומות לרווחה, הביאה אותי לנקודה בה אני כותבת כאן היום.
התכתבנו ושוחחנו ארוכות לפני המפגש החגיגי והמיוחל של חזרתי לבדסמ.
באחת משיחותינו שתפתי אותו ב"פנטזית אונס" שהייתי רוצה לממש עם הגבר הנכון - זה שישרה עלי בטחון, אמון, כנות ואמינות - ואליו אצליח, אך בעיקר ארצה - להתמסר (ישנן כמובן תכונות נוספות בלתי מתפשרות, אך זה כבר לפוסט של מישהו אחר).
הבעיה, הציניות, היוהרה והעזות בתוך הקונטקסט - שהוא לקח את השיחה צעד אחד רחוק מדי. מוקדם מדי. הפנטזיה התממשה בעל כורחי. הוא לקח. אותי. את כולי. הוא לא ביקש. אני לא נתתי. לפחות לא רציתי. לא בסוף. כל זה רק אחרי מספר מפגשים בודדים. מבחינתו הרי הקשר שלנו צבר מספיק זמן, תאוצה ורזומה לכדי מסירות טוטאלית וכניעה אמיתית.
הנורא, זה שאחרי האירוע הוא אפילו לא הבין מה היה לא בסדר בהתנהלות שלו, מה היה לקוי במעשה ועד כמה זה מעוות וחריג. אקט של ניצול כח ועמדת שליטה פרופר. הוא מצידו תוך חוסר מודעות משווע בטוח היה שנמשיך את האינטרקציה הטבעית בינינו. גרוטסקי, לא?
לא חפשתי התנצלות אפורה של מילים ריקות, רק הבנה והפנמה שדבר כזה לא יקרה לאחרת, להבא.
אין לי עצה חכמה לתת, רק הבטיחי לי זו שקוראת אותי כעת השמרי נא על נפשך וגופך. את האוצר של עצמך.
את הקשר שלי איתו סיימתי לעד, או לפחות ככה חשבתי, אבל..."החיים זה מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בתכניות אחרות".
זוכרים אי שם למעלה את הגורל? מישהו שכח לומר לי שכך נשמע הצחוק שלו.
הימים חלפו, תחושת עייפות חריגה ומועקה שלא ידעתי להסבירה (מעבר לכאב הגופני-רגשי) הטרידה את מנוחתי. לא יכולתי לשתף את בנזוגי ב'שלט רחוק' שכל 'זה' (מתקשה לקרוא לילד בשמו) קרה, כי אינו בארץ כבר תקופה ארוכה עת נפתחו השמיים מטעמי עבודה. אבל רגע, כדי לתבל את זה קצת שהותו שם מתעכבת ללא התראה מוקדמת, בגלל פרוצדורה רפואית קריטית של בן משפחה המתגורר בגולה.
רק בסוף החודש אזכה לראותו בחזרה. עוד לא יודעת איך להמתיק לו את הגלולה המרה.
בתוך כל הכאוס או לפניו הוא ביקש ממני שלא אתחיל 'קשר כזה' בזמן שהוא בחו"ל, כדי שנתמודד ביחד עם כל בעיה או צרה שלא תצוץ ואני קצת ארוגנטית, הרבה ילדה רעה, רעבה וסקרנית, אבל גם מתחשבת באילוציו הבטחתי לו שהכל יהיה בסדר.
ורק לרגעים קטנים אני שמחה שהוא לא כאן, באתר, מזהה אותי כעת בין השיטין.
לכן שהמחזור איחר להגיע לא יחסתי לזה חשיבות רבה, על אף שאני נוטלת גלולות באופן יום-יומי, קבוע והוא זורם בגופי כמו שעון שוויצרי. אולי כי באותו חודש עברתי חיסון שני של COVID-19 וישנה השערה חסרת כל בסיס רפואי ומחקרי (אל תתקפו אותי בנושא, זה לא הדיון) שהוא מעכב את הוסת ובחרתי לרגע להאמין לה. האשמתי גם את הסטרס הנפשי שאני נמצאת בו ואת השינוי בדפוס רמת הקורטיזול המשתוללת בגופי.
אז שצץ לו סוף סוף דימום קל הבנתי שת"ל זו לחיסון היא שטות גמורה או כך חשבתי...
אלא שבנוסף התעוררה רגישות בשדיים שלא מאפיינת אצלי את "הימים האדומים" וגם בחילות בבוקר לא ידידותיות, אבל היי, זה בגלל שאכלתי מספר ימים ברציפות מאוחר בלילות והגוף שלי לא רגיל להפרת הומאוסטזיס בוטה שכזו.
אם החזקתם מעמד עד כאן, שאפו ומי אתם? אנחנו כבר מתקרבים לסוף (שאולי הוא בכלל התחלה עבורי).
חיש מהר בקרתי אצל הרופא ובדיקות הדם גילו לקינוח ערכי בטא גבוהים. מאד. מאד. תמיד קיוויתי להכיר את "בטא" רק מרחוק, כאות זניחה ביוונית, בשיעור מתמטיקה מרדים, בסרט טראש אמריקאי על אחוות בלונדיניות מפונפנות ושורטות, במקסימום כאות פונטית של מושב במטוס. אבל לא מקרוב. בטח ובטח שלא במציאות (לא מדומה) של הריון מרובה עוברים.
שזוגי אמר לי אשתקד ביום ההולדת "make a wish" לא לזה התכוונתי. לא לזה יחלתי.
ואני, שחוגגת 38 אביבים ביום העצמאות תוהה, אם קבלתי לעד מתנה כפולה או שמא קללה עם הקצבת זמן.
עד שורות אלה, המילים זרמו מתוכי במן ניתוק רגשי מוחלט, מודחק. קצת סרקזם, הרבה הלצה. מנגנון התמודדות והגנה.
עד עכשיו, כי המציאות הפיזיולוגית אינה מחכה ולי אין קרן אור באפלה.
קרוב לשמונה שבועות שתחושות סוערות, אפלות וקשות מציפות אותי, לראשונה בחיי איני יודעת מה לעשות, הקרקע נשמטת מתחת לרגלי ואין טרמופלינה לשקוע בתוכה כשאפול.
מרגישה אבודה. מרגישה שנאה. כלפי עצמי. כלפי 'האיש'. כלפי זוגי שאינו איתי. כלפי מי שבתוכי.
<< הם לא ילדים של אהבה. הם יזכירו לי אותו לדראון עולם. אבל הם גם ביטוי לחרטת המורשת שכה חוששת מפניה. זוגי לא בעניין של ילדים ועוד איזה >>
מקלידה אות, מילה, משפט וזה מרגיש לי כמו מעשיה, לא רק לכם.
תוהה אם כך נראית המציאות שהיא טופחת חזק על הפנים? כי היא יותר כואבת מכל הצלפת חגורה, שוט או יד שסומנתי בה.
הזמן אינו עוצר מלכת ואני רק רוצה לטמון את הראש בחול, לתמיד.
לשורדים מביניכם - מייחלת מכם, אנשים זרים (אך באיזשהו אופן גם מוכרים?), עוצו לי עצה לא מן השטן - מה עלי לעשות? כיצד עלי לפעול?
אה, ברכות לאב השנה
------
Unfogivable sinner
