המחשבה הזאת מתגלגלת בראשי כבר כמה ימים והייתי חייבת לפרוק, לספר. ואולי זה לא מרגש או מעניין כמו רבים מהסיפורים שכאן אך בכל זאת...
זה כמעט קרה כשהייתי בצבא. בחצי השני של השירות שלי לצורך העניין.
שירתתי בגדוד, שבו כולם היו בחורים, בתור נהגת, במחלקה שבה כולם לחלוטין היו בחורים, ראיתי את הבית פעם בשבועיים. בתנאים כאלה ברור שייווצרו קשרים קצת מעבר למותר בין החיילים לחיילות, שילוב ראוי או לא - זה בלתי נמנע.
בכל אופן, החצי השני של השירות יחד עם הבסיס הנוראי שבו היינו התיש אותי מאוד, אבל היה משהו או ליתר דיון מישהו שהמחשבה עליו החזיקה אותי פחות או יותר במצב הגיוני.
הוא היה בחור בן 28, ספרדי עם שתי עיניים בצבעים שונים גבוהה עם מבטא מצחיק שהיה בקבע באותו הקו בתור נהג גם כן, כך שיצא לנו להתראות די הרבה.
אני באמת לא זוכרת איך קרה שנפגשנו והתחלנו לדבר, אבל אני זוכרת שאת המתח המיני בינינו הייתי יכולה לחתוך בסכין.
אהבתי את העיניים שלו מאוד, ואת זה שהוא בחור גדול ושרירי.
ישבנו ודיברנו פעם והוא פחות או יותר אמר לי שכרגע הוא לא מחפש שום דבר רציני ומחפש רק להנות, במבטא המצחיק שלו. אני בתמימותי סיפרתי שאני מחפשת מערכת יחסים.... נו מילא...
אני ישנתי במבנה והוא נמצא תמיד מחוץ לבסיס באיזה מוצב בתוך מכולה שעשו לה מהפך לחדר. לפחות היה שם מאוורר בימי הקיץ החמים.
הגעתי והלכתי לשבת איתו בחדר. הוא צפה בסרט, אז שאלתי אם אני מפריעה, הוא אמר שלא אז נכנסתי.
היו שם כמה וכמה מיטות קומותיים אבל ספה אחת בלבד מול הטלוויזיה עליה הוא ישב, ועליה התיישבתי גם.
בשלב כלשהו, לא זכור לי למה התחלתי להציק לו. הצקות כמו שילדים קטנים עושים...דיגדוגים, לעשות POKE [אין לזה תרגום הגיוני בעברית] עם האצבע על היד שלו. הוא אמר לי כמה פעמים די ואני לא הפסקתי, מה הוא כבר יכול לעשות?
בשלב כלשהו הוא ניסה לתפוס את הידיים שלי כדי שאפסיק, ואני המשכתי.
עד שהוא תפס את הידיים שלי והצמיד אותן לספה בצורה כזאת שלא יכולתי לזוז, הוא מעליי, והפנים שלו במרחק של אולי סנטימטר מהפנים שלי.
הרגשתי את הנשימה שלו, הסתכלתי ישירות לעיניים שלו, וככה נשארנו למשך כמה שניות ארוכות במיוחד.
ואז הוא עזב אותי.
כשאני חושבת על זה בדיעבד - אם הייתי במקומו לא הייתי עוזבת. הייתי מנשקת. הייתי מנשקת עד שהיה נגמר לי האוויר ולא הייתי יכולה לנשום יותר. ואני יכולה לדמיין את הסקס המדהים שהיה יכול להיות לנו.
אבל הוא עזב. ואני לא עשיתי כלום.
גלגלתי את הסצנה הזאת המון פעמים בראש שלי, ואת כל הסופים האפשריים שהיא היתה יכולה להסתיים בהם.
אבל את הכמעט מאהב הלטיני שלי אני לא יכולה לשכוח.
שקט.
לפני 11 שנים. 3 באוגוסט 2012 בשעה 11:26
