הרהורים

יושבת לי בחדרי הקט, ומתבוננת בתמונתך, כבר שנתיים שזו הצורה היחידה שבה אני רואה אותך- בתמונות.
בכולן אתה נראה מאושר, בכולן אתה לא לבד, בכולן אני רואה איך אני כלל לא חסרה ואף לא במעט.
ואלמלא לא הייתי שומעת היום במקרה את השיר של שלמה ארצי (כן את אותו שיר שאנחנו טוחנים בדיסק מגיל 15) יכולתי אולי עוד לנסות ולהכחיש את העובדה שהערב אתה מתחתן ואני לא אהיה שם, כי לא הוזמנתי. זה לא שאני מקנאה וזה לא שאני לא מפרגנת, תמיד רציתי ואיחלתי לך את הכי טוב, גם במהלך השנתיים האחרונות שבהם אתה כבר לא החבר הכי טוב שלי, שבהן אני עדיין מנסה לעכל את העובדה ששפטת אותי לפי אמות המידה שלך וכשהגעת למסקנה שאני שונה ממך באופי ובמצפון, פשוט נטשת סיפון (דבר שאתה יודע שלעולם לא הייתי עושה לחבר, בטח לא לחבר כ"כ קרוב). אני כותבת את הפוסט הזה מתוך ידיעה שלעולם לא תקרא אותו ולעולם לא תדע כמה הייתי רוצה להיות שם איתך ולשמוח ביום הכל כך חשוב הזה, אבל במקום אני מסתפקת בשיר שהקדשת בפייסבוק "מוקדש לכל האנשים שנעלמו ושמאוד אהבתי..."
אז תן לי לומר לך משהו: אני לא נעלמתי, אני תמיד כאן שומרת עליך מרחוק, מאחלת לך את כל האושר שקיים, מקווה שהיתה חתונה מדהימה ושתחיה באהבה גדולה לעד עם אשתך הטריה, רק כמו שבשיר שהקדשת לי אני מבקשת, אל תשכח אותי איש יקר, כי אני אותך לא אשכח.

:(