כמה מיואש אתה עשוי להיות בכדי לוותר על עצמך, הגוף כבה לאיטו, נורה נדלקת. באותו רגע אתה הופך בלתי מנוצח, ופגיע כפי שלא היית מעולם. אז מהו הטבע האמיתי שלי? אני מניחה שמקומי הוא בין הפטיש לסדן, המחיצה בין הגבולות שנותרו לי. בין הלהט לבין הקיפאון. האם כל אחד מהם היה שלם וקבוע, האם הייתי אמיתית, ומה בעצם נקרע מתוכי תוך כדי. אסופת הזמן שלי, מתחם הזיכרון. כמו לאבד את אלבום התמונות, ולדעת רק את צילו של רגע ישן, לחוש מעט ממנו מהדהד בתוכך. ואין לו שום כוח, שום כוח בכלל. מיום ליום אני מרגישה עירומה יותר ויותר, תיבת הסודות שלי הפכה פעורה אל מול הכלל...והם שותקים. מידה מול מידה, העמדה שלי אל מול הזמן הפכה אחרת, או שפשוט למדתם למה ניתן לצפות ממני. גם אם אתייסר בשקט, הכאב נותר בלתי מורגש, חסר משמעות, ובכל זאת בעל נפח. התשוקה להשמיד הפכה קטנת מימדים, רק שאשאר שלמה, רק שיוותר בי כוח. הכוח להיות שקטה. ואני חולמת על סוג אחר של אומנות, ללא מילים כלל. ללא שעבוד. אני מקנאה ביוצרים בצבעים וצלילים, הם אינם נאלצים להסביר או לתרגם, האומנות מוערכת במבט. מילים הם היוצרות אי-שקט אמיתי. לו ידעתי ליצור כך, אולי הייתי מסוגלת לתאר אהבה. בעבורי אין שום דבר שלם יותר מהאהבה. אני רוצה להגמל ממשחק הצללים שלי, ולהבין מה אני רואה. אין ייתכן שכף יד אחת הופכת כל כך רבת משמעות.
לפני 16 שנים. 28 באוגוסט 2008 בשעה 0:47