מרותה מרה מתוקה

איך ניתן להסביר את זה שיש אנשים שלוקחים החלטה, הזויה ככל שתהיה, ופשוט עומדים מאחוריה נמרצות וללא פשרות.
ויש אחרים שמחליטים ועם כל מאמץ שלא יעשו תמיד יפלו באותם מקומות מעברם.
עומד על שלו או עומדת על שלו?

התחלתי לבצע בעצמי, בגופי ובנפשי אנליזה
בשבל הראשון של הניתוח הגעתי למסקנה (בפעם האלף אולי) שזה:
וואללה מורט (חולם להיות חלק)
מתיש (שונא לישון)
מכאיב (מה זה זה?)
גורם לי להזיע (מה זה זה 2)
סיפור מהתחת (למקצועניות שבדבר)
בקיצור אנאל-יזע

הבנתי שזה הולך להיות ארוך מאד או קצרצר
על פי דרכו של זיגמונד המהולל או לחילופין בשיטת הזבנג וגמרנו
מסקנות ראשונות מונחות כבר על שולחני על הבוקר:
דווקא ההתעסקות בעצמי מגבירות את יצר החרמנות המודחק.

איך טירוף וענווה דרים בכפיפה אחת?
איך ראיית הנולד ועיוורון מפזזים במחול סוחף?
איך השתוקקות וויתור לא משמידים זו את זה?

האם רק לאלוהות פתרונים?

אני יודע שככל הנראה אני נמצא במקום הלא נכון.
וחגים זורמים מולי כמטאורים זריזים וגדולים בדרכם להתנגשות חזיתית בי
ועדיין איני זז
עקשן
עומד זקוף בנחישות שפלותי הנמוכה
מחכה
ויודע
רק יודע.

נדרשתי לשים כותרת לפוסט: פנטזיה
היה פעם משקה כזה שנחשב להיט, אח"כ החליפו אותו בלמבדה שחוץ מלהקפיץ כמה תאים אפורים ויצר כאבי ראש עזים לא הרקיד שום דבר.
הפנטזיה העכשווית דווקא כן מרקידה, אותי בכל אופן.
שבועיים ימים ויום, זו האמת להתאפקות גמירה שלי, לכל הדעות לא מעט זמן, טוב לא לכל הדעות יש פה כמה ברנשים שדעתם עשויה להיות שונה.
לכל הדעות שלי זה הרבה זמן ולכל אחד הסיבות שלו.

ואז היא חזרה איתו. כבר הספקנו להכיר פעמיים וירטואלית ופעם בפאב הקטן והפינתי "ליטל קורנר".
הם צחקקו במסטוליות והתגפפו, מזכירים לי את בחרותי. הצטרפתי לבידור.
קלטתי כל תנועה, את ידו חופנת את שדה הימני מאחור ואת היד השניה מונעת בתנועה מונוטונית מהגב החשוף לעכוזה המוצק.
מבטה המתענג היה לי ברור. קשה היה לי להבחין אם הוא תוצר של המגע הפיזי או נוכחותי המתגרה.
גם הוא קלט, נהנתנית לפניו, בחר להמשיך ולהחדיר אצבעות כבדות בחריצי חולצתה המתפרקת מעליה.
"תתפשט ושב על הריצפה" פקדה עלי בקול בטוח. תלתליה הפזורים דיגדגו את עורפי בזמן ששקדה לקבע אותי במקצועיות לרגלי המיטה. עקידה חדשה ובלתי רגילה בה אני בגבי אל המיטה ובהטיית ראשי אחורה אני ער לנעשה.
ההסתערות הייתה מיידית, ערומים מעלי היא רוכבת על הזין הגדול שלו שנחדר בה לחרדתי, מפלח בתאווה ומיציה זורמים מושפרצים על הסדין. להרבות קושי הוטל עלי לאונן בקצב חדירתו. כשהוא מאט כך אני וכשמאיץ, אני אחריו. למיותר לציין שבגמירתו עלי להחיש אך אסורה עלי גמירתי.
רגליה מפרפרות מצדדי עוטפות אותי, כוסה פולט חום על עורפי וראשי מרותק לאחור כאשר פי פשוק מעט.
מנוחה - פאוזה להם ולי
ושוב מאבק האדירים מתחדש מעלי ואני מצטרף לקצב
היא ממש מעלי, על ארבע כך שהתחת המוצק שלה מונף באויר והכוס המענג, לא אותי, רטוב ופעור ממתין למרטש שמגיח מאחור.
ואני מאונן לקול צווחותיה מת מת לגמור אך הוא עושה זאת נפלא ממני, ממלא אותה בשנית בזרעו החם.
נקה אותנו היטב, נדמה היה לי כי שמעתי אותה לוחשת אך זה היה רק בדמיוני. במקום זאת היא פשוט רכנה מעלי לרוקן את תכולתה החמה והדביקה. ליקקתי את טיפותיה הרבות, שלה, שלו, והגירוי בזין התעצם עד מאד.
מתחנן לגמור חייכתי לעברה.
כמובן שלא יקירי, פלטה לעברי, שלא תחשוב פתאום שהתרככתי. נהפוכו, הריחוק רק מקשיח את עמדתי כלפי הזונה שלי.
זרמי רעד של יראה וחרמנות חלפו בי לסרוגין למשמע דברה.

מחכה למיישמים שיסיימו את מלאכתי

בפיתחה של שנה עיברית חדשה, מנצל הזדמנות זו לאיחולים.
שהעולם יגיש לך ממלוא טובו עולם. (את הכאב אני אקח)
אל תתני למחשבות לעצור מבעדך לבצע להעיז (אני הוא זה שאתאפק)
תינקי את הטוב שבו, שיש לו למלא אותך ביקר ותשאירי מאחור את השחור מהשנה החולפת
שגופך יקרן וישפע מאהבה ואושר המלווה בצלילי שחוק צוהלים (אמשיך בשתיקתי)
שתשלטי בחייך ובמה שתבחרי לשלוט בו בדרכך ותשחררי עד כלות את שאין ברצונך לאחוז בו
את העוולות והצער תניחי לרגע בצד, תקומי ותצעדי קדימה כשהם נשכחים מאחור.
ותנצרי את היפה שנגעת בו בהולכך בשביל הטוב אותו את יצרת לעצמך.
ולעולם לא תשכחי שבכל שנה חדשה האוהבים אותך ימשיכו לאהוב והאחרים יתחילו להתאהב בך מחדש.
שנה טובה וחג שמח

קמתי והלכתי
וגם את הלכת
זאת אינה הפעם הראשונה
לא שלך, לא שלי
פסיעות קטנות גדולות שמנסות להשאיר מאחור את הטעמים והזכרונות
למדנו דבר מאשת לוט, איננו מביטים לאחור
רק מציצים מבלי שאלוהים יראה.

נשענים בכאב על הידיעה הבטוחה
ומחישים את פעמנו לדרכנו הארוכה
גם הגבעות כבר אי שם באופק ומאחורנו מסתירות את העבר והעתיד
עוד צעד לשלום
הרי זה מה שלימדונו מורנו הדגולים כבר בכיתה א'
היי שלום ובשלום

יש פה אנשים מרגשים ומרגישים
ככה סתם לקרא אותם על הבוקר גורם לבטן להתהפך
להסתובב במהלך היום שלפתע הלמות הלב מעוררים זכרון להרהר בהם:
מה הם מרגישים עכשיו?
האם כתבו והשאירו מאחור או שהמצב ההווייתי מלווה אותם לעבודתם, כאשר הם עם הילדים,
האם נקרעים מבפנים כאשר הם מכינים קפה לבן זוג, או נכנסים למיטה הריקה אחרי בהייה במסך המחשב ממושכות?
לפעמים כאשר העצבים חשופים בלילות אני מרגיש אפילו דמעה זולגת מקצה העין במורדות הלחי
דמעה שמזדהה עם פרצופים אלמוניים שאינם מסגירים דבר.

במקום הכי נמוך בתל אביב
כך אני מרגיש עכשיו, הדחיפה הגיעה אך ממקור לא צפוי בעיתוי בו לא הייתי מוכן.
דחיפה חזקה ומגלגלת.
באמת שאף אחד לא יכל לשמוע את הזעקה הפנימית.
הדבר שהכי הייתי רוצה עכשיו בעולם זה לגמור, להיות הכי מסושן שאפשר, יחזק בי את הבטחון מתוך הפחד.
לעוף לחלל או לשקוע למצולות בעיני זה נראה בדיוק אותו דבר.
רק לא להימצא על הקרקע המוצקה שרועדת תחת רגלי ובלאו הכי גורמת לאי יציבותן.
השקט שבי מאיים להתפוצץ ולהתפרץ אך אני נבלם ומעביר עוד יום, עוד יום, עוד יום.

אני יודע שלאף אחד אין את הכח או את הסבלנות לקרא שירים בבלוג.
לא אין חייבים בכלל, אבל התיאור כל כך מדוייק בכל משפט, שלא יכולתי לתאר אותם טוב מזה.

במקום הכי נמוך בתל אביב
אסור לך להפנות את הגב
השקט מאיים להתלקח
מישהו יפסיד עצמו בקרב.

במקום הכי נמוך בתל אביב
הלב מונח חשוף על השולחן
אני שותה את המרירות שמסביב
אני שותה וכל החדר נעלם.

במקום הכי נמוך בתל אביב
משהו עוזב בי את הגוף
לא יודע אם רציתי להיות כאן
אם שקעתי או התחלתי לעוף.

במקום הכי נמוך בתל אביב
אני נשאר כאילו אין ברירה
לרדת ולרדת הלאה הלאה
נמוך יותר מפני האדמה.

במקום הכי נמוך בתל אביב
האור לא מתקרב לשום פינה
אני הולך לאיבוד בתוך הפחד
הולך ומאבד אותך.

ביצוע: אסתר שמיר
מילים ולחן: אסתר שמיר

הצטברות של תחושות מתעתעות בי
מבלבלות בין תאי המוח החושבים ואלא שכבר עצרו מלכת
עושים בי אי סדרים.
השפלה חונקת ואין קול
אין ביכולתי לצעוק עצור, די לרגע, תחשוב.
הכל נבלע בתוכי, נודם.
אין אונות מטלטלת, אי שפיות זמנית
עשן מיתמר מתוך ראשי, עדות לבערה הקיימת בתוכו
רק טבילה הגונה בתוך האסלה והורדת המים מצננים באופן קל, מקלים על תחושת הצריבה והצמאון.
קחי אותי נמוך אמרתי לה
מאמין שידה אוחזת בידי, מלווה אותי מטה, מגוננת, שומרת את צעדי
ובמדרגות האפס כבר לא יכולתי לזעוק חמס
לא יכולתי לעצור את ההדרדרות
לא יכולתי להגיד דבר, כי מי ישמע אותי במרחק כל כך תהומי
מי יבלום את המפולת אל המינוס הנשאף מטה, אם לא אני שקטונתי להפעיל שמץ התנגדות
רק לוחש, עוד דחיפה אחת קטנה,
עוד.
עד לרגע בו הרפתה את ידה והפנתה את גבה במעלה המדרגות.

אדם בתוך עצמו הוא גר
כך מספרים לנו.
בונה את ביתי סביבי, בית חדש.
החילותי דווקא בעיצוב פנים שלי, ב"אני".
קישטתי בעיצוב האיד האגו והסופר-אגו המחודשים,
בפרספקטיבה לאחור חלקים ניכרים נותרו ללא שינוי, תהליך מעצב.
טרם סיום בניית חדרי הלב והעליות התפנתי לבניית גדר חיצונית, דקורציה מבוטנת סביבי, חומת לבנים קטנה. תהליך מעציב.
שינוי פה, תיקון שם, תקומה מכוננת של התבדלות.
עברתי להתגורר בו בזמן שאני מעמיק את היסודות לצד ערוגות הפרחים והצמחים המטפסים על הקירות המוגבהים.
בית חדש לעצמי, נפשי ופיזי, מתחיל להתרגל לאט לחדש ישן הזה.
מקווה שימצא חן בעיניים הרואות ובלב המרגיש ושלא יעליב את השכל הישר.

פחות זיונים
יותר זיוני שכל.