לפני 15 שנים. 28 במרץ 2009 בשעה 17:37
המבט המתרפס
ההיתבטלות העצמית
התחינה,
ההיזדקקות,
אלו מוציאים ממני
את כל
ה
רוע
אכזריות
עצבים
המבט הזה
נמה הוא ממכר
מסמם
יש להיזהר...
ככה וככה
חוזה עתידות, קורא ומפענח רקטומים,לפני 15 שנים. 26 במרץ 2009 בשעה 12:42
נוגע,
לא נוגע..
לפני 15 שנים. 21 במרץ 2009 בשעה 19:11
בחוץ נשבה רוח קרה,צמרות העצים שרקו בלחש אימתני,חצי ירח חיוור השתקף מבין העננים, לא יכול לאפלה הקודרת,
זגוגיות חלון שבורות תריסים חלודים,גג דולף, רצפה ללא חן , כמשטח למצעד נמלים קבוע ומרשים.
שוב חירחרה,מזה שנים היא גוססת ועתה היתה קרובה מכל לרגעיה האחרונים,הצליחה להעלות חיוך קל על שפתיה היבשות,
חייכה למחשבה,שכך אכן נראו חייה,תאמו את ביתה,שנים של הרס חידלון,ובדידות,אף עתה ברגעיה האחרונים,לא זכרה אדם אחד
שבאמת יהיה אכפת לו מעצם מותה,לא שאר בשר לא חבר לא אהוב ,רק אותם זבובים שנקבצו ובאו להטיל את זרעם
על הבשר המת,ולהפוך לביצה רוחשת ולבנונית.
תהתה כמה זמן תימצא הגופה לאחר מותה,ותוך כדי כך שיחררה את נשימתה האחרונה,היא מתה ,ז'ל.
עבר יום אחד,
הזבובים חגו סביב גופתה,עד שניתן סימן לא ידוע והחלו לנחות ממעופם,חוככים איבריהם על בשרה,
עבר יום שני
הזחלים פקעו
עבר יום שלישי
חדרו לתוכה
עבר יום רביעי
החלה להתנפח
עבר יום חמישי
אני הגעתי...
הריח היה נורא,משכתי אותה מהמיטה אך הוא התפורר לי,חצי גופה התחתון נשאר במיטה,
הבטתי במה שנותר מאהבת חיי,נזכרתי איך נשבעתי,שלעולם אבל לעולם לא ארצה לראותה...
אך זה כבר סיפור אחר,
איך ידעתי להופיע לאחר שנים של נתק? רק הלב יכול לענות, ולי אין לב, כנראה שלא אדע את התשובה...אלא אם למישהו מכם יש לב להשאיל?רק לקצת, מבטיח להחזיר, אני באמת לא משתמש בו בד'כ,תודה.
לפני 15 שנים. 19 במרץ 2009 בשעה 22:08
אורו הקלוש של הירח, שולח נוגה בהיר מבעד לחלון הרחב. רשרוש מונוטוני של ענף שמכה על גג הרעפים אינו חדל מקיומו, וככל שהרוח התחזקה, מאיץ הוא את נקישותיו.
חתול בעשב מורח זנב, קריאת תרנגול מעידה על שעת בוקר מוקדמת.
שכבתי במיטה מוקפת בדידות, וחשתי בריקנות שעוטפת את כולי מכף רגל עד ראש.
רחשי הטבע מבחוץ, וצל הענף לא העידו דבר וחצי דבר על הגעתך. האורלוגין הי... Read Moreשן תיקתק בכבדות, ודימתיו לפעימות לבו של הצריף בו נכחתי.
נשימותיי עלו וירדו בכבדות, ופעימות ליבי הואצו כאשר שמעתי קול צעדים מעברו השני של השביל.
צל אדם, או שמא של חייה גדולה חלף כבמהירות האור מבעד לחלון הרחב והטיל את מוראו עליי.
התכווצתי כולי, ואספתי את ברכיי הכי קרוב לחזי. רעדתי מפחד..האם בכל זאת הגעת.
האם עמדת בהבטחתך?
קולם של הצעדים התחזק וכמוהם גם פעימות ליבי.
הפנתי מבט לשולחן העגול שעליו הייתה פרושה מפה לבנה, ולהבות זוג הנרות ריצדו ורקדו מעין ריקוד פרטי משלהן. הארוחה הייתה מוכנה, מכוסה במפית תחרה לבנה. קרה כקרח.
דימעה חמה גלשה מעייני, וקפאה כנציב מלח במחצית דרכה על לחיי הקפואות.
הדבר היחידי שחשתי שלו חיים משלו, היה ליבי שלי...
.
לפני 15 שנים. 16 במרץ 2009 בשעה 17:17
אתה קם מוקדם מהרגיל,אחרי ה...
חום השמש מעיר אותך פתאום...
הכל נראה מוזר וחדש,אחרי ה...
היא שוכבת ישנה במיטה הגדולה,אחרי ה...
לקחת אותה אליך
מכל העולם שבחוץ...
שלטת בה כשאמרת
אוהב אותך לעולמים...
והיא
כמבצר שניכבש
כנועה ואוהבת אותך.
אתה יודע שמעכשיו ניפתח דף חדש
אחרי ה...
לפני 15 שנים. 15 במרץ 2009 בשעה 20:05
מאז שהכרנו דברים מאוד נשכחים קיבלו משמעות חדשה
כל דבר מקסים בעולם ,נתן לנו את עצמו
וכך הפכו השמיים
לשלנו
העצים הירוקים
לשלנו
השירים
לשלנו
תשוקות
שלנו
נשיקות
שלנו
אהבה
שלנו
השלנו שלנו...
ורק שלנו
נקודה!
לפני 15 שנים. 13 במרץ 2009 בשעה 12:24
המחשב קרס אצלי בעסק,כאשר הוא שוקם,התברר...
חלק מהאנשים חויבו בטעות,ואכן התגלה שהם צדקו,
ודרשו את כספם חזרה,ואכן הצדק נעשה.
הקבוצה השניה, זוכתה בטעות,ואכן פיהם התמלא במים,
ולפיכך אין הצדק נעשה,יש לי דרך לדעת מי ומה,וזו ממש חוויה
לראות את האנושות כל כך קטנה, מעטים הצדיקים,רבים הרשעים
הלמד וו,לא השתנה מזה אלפיים שנה.
זה בסדר,זה אנושי,להיות קטן כזה,וחמדן.
לפני 15 שנים. 13 במרץ 2009 בשעה 10:23
חשפת עצמך לחיים ולמוות
חיה אותי
נושמת דרכי
מסרת את ליבך אלי
אוחז בו בשתי ידי
מחבק
שומר
ומבטיח...
הוא יפעם
כמו
פעמוני כל העולם...
לפני 15 שנים. 12 במרץ 2009 בשעה 20:35
ירח מאיר מעל ים טורף
רוחות חורף מנשבות בסער
גשם שוטף מטפטף לאיטו
אני בדרכי אלייך
שפתייך,
עינייך,
ריחך,
קולך,
קצב נשימתך,
שלי
אני עומד מולך,
שפתיי,
עיניי,
ריחי,
קולי,
קצב נשמתי,
שלך
עלה השחר מעל ים רגוע
רוחות של אהבה
מקרן שמש חמה ומלטפת
שלי ושלך,היה
עכשיו, שלנו
לפני 15 שנים. 10 במרץ 2009 בשעה 22:54
מילה ועוד מילה
פגישה,
נשיקה ועוד נשיקה
משיכה,
אהבה ועוד אהבה
אהבה...
טופ!