לילימיי

לפעמים, כשאני מאוננת

אני מדמיינת את עצמי,

בעוד עשר או עשרים שנה...

מאוננת גם כן.

אני תוהה, אם אוכל עדיין

לפשק חזק את הרגליים,

גדול ורחב, כפי שאני אוהבת

ומחליטה, שכן.

סקר קצר לחג:

גם אתכן\ם,

לראות ידיים עדינות,

עם ציפורניים ארוכות משוחות לק אדום,

שותלות צמחים, באדמה חדשה.

הידיים מלוכלכות מעפר רטוב...

זה מחרמן?

החברה הכי טובה שלי (ונילית),

באה לקפה.

נתתי לה לקרוא משהו שכתבתי כאן,

והיא ביקשה להמשיך לקרוא.

כמובן שאיפשרתי לה.

היא יודעת על מעללי כבר הרבה שנים,

אבל לקרוא אותי, לא ממש יצא לה.

"את כותבת כל כך אמיתי" היא אומרת.

"הקוראים שלך, שלא מכירים אותך במציאות

  לא מבינים אפילו, עד כמה 

  את כותבת את עצמך".

"את קוראת את עוד קצת ממני?"

אני שואלת מהמטבח.

"כן. גם" היא עונה.

ופתאום הבנתי,

שב"עוד קצת ממני",

אני לגמרי, מכירה לכן\ם

את עצמי.

השבילים,

אותם אנו בוחרים בדרך,

תמיד ריתקו אותי.

השבילים המסתעפים שלי,

שזורים, בשבילים

של אחרים.

עם ההסתעפויות שלהם.

אני אוהבת את השבילים,

הללו.

חיים שלמים,

בשבילים מסתעפים.

לעיתים, זה הוא שביל הבריחה.

לעיתים, שביל הסליחה.

אבל תמיד, הוא שביל הדריכה

בו פוסעות רגליי, קדימה.

אחי השאיר לי את הרכב שלו,

ונסע לחו"ל.

זה מן ג'יפ כזה,

ואני בעוונותי, לא יודעת אפילו

של איזו חברה.

הוא מתחיל להסביר לי,

על כל הכפתורים והסמיצ'יקים הקטנים שעל ההגה,

ורואה, שאני מתחילה לאבד את הסבלנות.

"את פשוט צריכה להכנס ולנסוע,

  והוא גם עולה על מדרכות, אם צריך". הוא מרגיע אותי.

"תודה, תן לי רק להכנס ולנסוע,

  ולדלג על מדרכות מדי פעם".

אני אוספת את הבת שלי,

ומקפיצה אותה לבית של אבא שלה.

בחנייה, היא אומרת לי

שיש לי נקודה ירוקה בשיניים...

ורואים אותה כשאני מחייכת.

"איזה פאדיחה, היום חייכתי בלי סוף".

אני אומרת לה, ומנקה את הירוקת.

ואני, גם לאנשים שאני לא מכירה

אומרת שיש להם ירוק בשיניים, כשאני רואה.

כדי שלא יסתובבו כך כל היום.

(אבל הסנדוויץ' טחינה ירוקה ועוף,

  שהכנתי לנו בבוקר, היה פשוט מושלם).

הסטלה של אחר הצהריים,

זה בלאגן אחד שלם...

הכביסה והכלים מסתכלים עליי,

ואני, לגמרי מסתכלת עליהם בחזרה.

מחייכת, כבר בלי ירוק כוסברה בשיניים.

אני רוכנת קדימה,

לבושה בטייץ מהבוקר, ומריחה את הכוס שלי.

זה מריח מסריח, ומריח טעים בהתאם.

אני שוקלת, אם להתקלח

או להסניף את התחתונים.

המשחק היחיד שאני משחקת בפלאפון,

כשיש לי קצת זמן, הוא באבלס.

הקטנה אומרת לגדול...

"אתה יודע שיש בבאבלס שלבים,

  ואמא בשלב 1755 ?"

אכן, תדהמה בבית.

לשנה החדשה,

אני מזמנת לי, תדהמות חדשות.

כבר 10 שנים,

שאת אינך.

זה מוזר,

כל כך מוזר.

אני עוד מחכה,

שתתקשרי ותגידי לי,

לשים מים לקפה...

שאת בדרך.

ואת לא באה.

לא חוזרת.

לא מתקשרת.

לא שותה איתי קפה.

לא בחיים.

השכול, הוא עצב

בן זונה.

צלקת, ששמה חותם

על כל ההוויה שלנו.

את אינך, ואנחנו

ממשיכים.

בכל רגע, כל אירוע, כל רגש

של שימחה, עצב, כעס

אנו חווים את החוסר שלך.

כולנו כמשפחה,

וכל אחד מאיתנו, בלבד שלו.

בבית קברות קטן,

בנאות מדבר, בנגב

עם הרבה צהוב של הרים מסביב,

את פוגשת אותנו.

הקבר שלך, עומד שם

סלעי, איתן, עם אבני בזלת.

עם קקטוסים, שרק הם

מסוגלים לפרוח בשמש הקופחת,

של המדבר.

תמיד היית, אישה של מדבר.

בחייך ובמותך, את שם.

ואנחנו, בדמעות גדולות

באים אליך, שוב.

אני הולכת ברגל לעבודה.

עיניין של כמה דקות.

אני תמיד בוחרת בדרך, שבין הבתים

ולא על הכביש הראשי.

יש משהו, בטבע שעוד נשאר.

בעצים, פרחים ושבילים קטנים

שעושה לי לגמרי טוב, 

על הבוקר, ובכלל.

בין הבתים, יש אדנית אחת

בקומה שניה של אחד הבתים.

שתלו שם גראס לפני חודשיים, בלי בושה.

והגראס הזה, גדל וגדל...

אני עוקבת אחריו, כל בוקר.

אישית, אני לא מבינה

איך הם עוד לא עישנו אותו.

אני מצלמת ל"קטנצ'יק" תמונות,

ומבקשת, שיארגן לי סולם (;

הבחורה מהעבודה שלי,

שעזרתי לה להתחיל בתהליך גרושין,

קיבלה גט.

אין מאושרת ממני עבורה.

אף אישה (או גבר, לצורך העיניין)...

לא צריכים להיות במקום בחיים,

של פחד תמידי, של אלימות מילולית ופיזית.

תמיד, יש פיתרון.

אם הוא לא ידוע לכן\ם, 

אולי הוא ידוע לאחרים.

הגדול שלי חגג 18.

עוד לא הספקתי, לשחרר את הפחדים

על זה שהוציא רישיון וקיבל אוטו מאבא...

עוד מעט צבא, והוא רוצה רק קרבי.

תנשמי לילי, תנשמי.

בחיי, שאני מנסה.

קיבלתי מלא תגובות בפרטי,

מאנשים שאוהבים נשים שעירות.

מה אגיד...אני ממשיכה בשעירות יתר,

לעת עתה.

עוד כמה ימים אצא לחופשה, ואולי

כל השיחרור הזה, ישתנה.

בינתיים, נחמד לי כך.

לפעמים, אני מקצרת תהליכים.

נכנסת לפרופילים של נשלטים,

ללינקים שלהם לפורנו, ומאוננת.

צ'יק צ'אק.

בום טראח!

* שיהיה שבוע, נ ה ד ר *

הסידרה הזאת,

מטלטלת אותי.

אף פעם, אף פעם

לא חתכתי את עצמי.

אבל עשיתי הרבה,

הכאבה עצמית.

הקטנתי את עצמי.

נתתי לאחרים, שיקטינו אותי.

שמרתי על הקטנות שבשתיקה.

על שתיקה, קטנה ומקטינה.

הגנה עצמית.

כשקמיל חותכת את עצמה,

אני מבינה.

מבינה את הצורך בכאב,

שיגבר על הכאב שבלב.

גם לי כאב כל כך,

אבל גרמתי לאחרים,

להכאיב לי.

איפשרתי להם, להכאיב לי

כי הייתי חייבת, לעבור את זה

עם עצמי.

וטוב שכך.

כבר לא כואב לי,

כמו פעם.

התגברתי על הכאב,

השורף הזה, בלב ובנפש.

קשה לי להאמין, שהם באמת הבינו

איך אני מנתבת אותם.

תמיד, הייתי חכמה יותר

מהמכאיבים שלי.

גם כשהם היו, יותר

משכילים או חזקים ממני.

תמיד ידי, הייתה על העליונה.

תמיד לקחתי, את מה

שישקיט את הכאב שלי.

הכאב הפנימי.

הסידרה הזאת, חפצים חדים

מטלטלת אותי.

היא עוזרת לי, להבין יותר

את ההישרדות שלי.

ואולי, גם את שלכם.

אני הולכת, בחום הכבד

של אמצע יולי.

ירכיי מתחככות, בתוך הטייץ הצמוד.

אני מרגישה את אגלי הזיעה,

מטפטפים לי, על כל הגוף.

במורד הגב,

בין השדיים,

סביב הכוס, שלא גילחתי

כבר זמן מה.

בבתי השחי, שמעלים ניחוחות

ולא פעם, ליקקו אותם במצב הזה.

אני אוהבת, ריחות של גוף

אבל הגוף שלי, הכי מגרה אותי.

כל האהבה הזאת, 

בעשרה לשמונה, בדרך לעבודה.

לפעמים, אני רואה פורנו

אחר ממה שאני אוהבת.

אני פתוחה לרעיונות אחרים,

אבל זה לא, עושה לי את זה.

מה שמגמיר אותי, זה פורנו לסבי

וכנראה, שאני כבר אמורה

לקבל את זה.

יש רק גבר אחד, שמגרה לי

את בלוטות הרוק, ליריקות מדוייקות

על הפנים שלו.

אני לא פעם חושבת, אם אפגש

איתו שוב, בעתיד.

כבר הרבה זמן, שהכוס שלי

לא חלק.

מאז ומתמיד, דאגתי להחליק אותו

אבל משהו, הישתנה בי.

אני תוהה, כמה גברים\נשים

אוהבים כוס, במראה טבעי?

שבת מבורכת, לכולם }{

הגרוש שלי עשה ניתוח,

וירד 50 ק"ג עד עכשיו.

הוא נראה כמו בתמונות שלו,

שהראה לי פעם, מגיל 20.

אמרת ___, אמרת תאווה לאוכל

ולהביט בו עכשיו,

זה מרגיש קצת הזוי.

אנחנו מדברים, צוחקים

ביחסים טובים.

אבל על עצמינו, על מה שעברנו

בנישואים האלה שלנו,

עוד לא דיברנו, ואולי

לעולם לא נדבר.

אני מביטה בו, ונזכרת

איך הוא הטיח בי, שרק סקס מעניין אותי.

ואני הטחתי בו, שרק אוכל מעניין אותו.

אז הנה לנו, אחרי 20 שנה...

אותי לא מעניין סקס,

ואותו, לא מעניין אוכל.

הגרוש שלי יותר מישמח,

אם אבוא למסיבת יום ההולדת שלו.

כך, הוא כתב לי בהודעה.

אני בטוחה שבת הזוג שלו, תשמח פחות

אבל הסטייקים שהוא מכין,

הם הכי טובים שאכלתי, איי פעם.

ברור שאלך (:

סוף היום בעבודה,

שיא הלחץ.

אני מזמזמת איזו מנגינה.

הלקוחה שמולי, מסתכלת עליי בפליאה וחיוך.

"איך את מסוגלת לזמזם בבלאגן הזה?"

"בטח שמסוגלת", אני עונה לה.

"הכי כיף לזמזם בשיא הלחץ".

אני נפרדת ממנה, בקריצה.

קצת הזנחתי, את פרחי

הגרניום שלי.

הם מיובשים, פורחים בקושי

וידי לא נגעה בם, 

כבר זמן מה.

לא יפה מצידי,

לא להם ולא לי.

הטיפול ביובש,

לגמרי יעשה בסוף השבוע.

אם פעם הייתי, מוחקת פוסטים

כיום, אני מוחקת הודעות.

זה דווקא נחמד, הסידור הזה.

שמתי לב, שכשאני מחייכת

וזה קורה המון, אנשים מחייכים אליי בחזרה.

כשאני לא מחייכת, 

הם מנסים להצחיק אותי,

כי זה מוזר להם, שאני לא.

גם הסידור הזה, מתאים לי.

אני נכנסת הבייתה, מורידה נעליים

לוחצת על מתג הקומקום, מגלגלת לי קטנה

מכינה נס קפה, מציתה את הקטנה

רואה תוכנית על ג'וני קאש.

מבסוטית מחוייכת.

ככה הכי מתאים לי,

וכולי שימחה על כך.