לילימיי

אני אוהבת לעזור לאנשים.

מישהי מהעבודה שלי, פנתה אליי

לפני כמה חודשים וסיפרה לי על החיים,

הנוראיים שלה לצד בעלה.

אני בעד חיי נישואים טובים,

אבל כשהסבל מתמשך,

מה הטעם להמשיך לסבול?

צעד צעד, ליוויתי אותה

בלשבור את הפחדים והחששות,

בעשיית צעד קדימה לקראת החופש המיוחל.

היום, היא קפצה וחיבקה אותי, בחיוך גדול.

"בשבוע הבא, אנחנו כנראה חותמים על הסכם.

  לילי, אם לא היית נותנת לי בעיטה בתחת,

  זה בחיים לא היה קורה!."

נו, טוב

תמיד אהבתי לתת בעיטות בתחת.

ככה זה, פסיכולוגית לעת מצוא.

אם יש משהו שמגעיל אותי,

זה גברים (או נשים), הורים לצורך העיניין

שמדברים איתי בצורה בוטה או מינית,

ליד הילדים הקטנים שלהם.

אמנם הילד כרגע לא מבין על מה דיברת,

אבל אל תדאג, כשהוא יהיה בן 20

אתה תקבל את כל הזין,

מטראומות הילדות שלו, בגללך.

איכס, דוחה!

לא חשוב, איפה

אקנה אבטיח...

זה תמיד יהיה "על הסכין",

גם אם המוכר, לא בדיוק התכוון לכך.

אני רוצה לטעום לפני שאני קונה,

גם אם זה אומר, לחצות עבורי

עשרה אבטיחים ולתת לי לטעום.

יאמי...

הקיץ כבר כאן.

פעם הייתי מאוננת המון.

כל יום, כמה פעמים ביום.

כמה שבא לי, איך שבא לי.

לאחרונה, לא מתחשק לי...

ואם יש חשק, אני מנפנפת אותו

ממני והלאה.

קצת עצלנית, אין מה להגיד.

היום, התחשק לי.

ממש שימחה וששון.

הפשלתי את המכנסיים והתחתונים,

עד הקרסוליים (בכל זאת, עצלנית, כן?).

פישקתי את הרגליים חזק, כמו שאני אוהבת

והתחלתי לשפשף.

וואלה, עוד לפני שהספקתי

להריץ בראש עיניינים מעניינים,

כמו גברים, נשים, מכשירים, אתרים...

גמרתי.

מה זה?!

רגע, עוד לא הספקתי

לבנות איזו גמירה מפוארת בראש,

ומשם ליד המשפשפת, ומשם

לכל הגוף הרועד והרוטט,

התפלקה לי גמירה נהדרת.

מהירה ומעייפת.

ישר נמנמתי לכמה דקות,

והתעוררתי, כשהתחת העירום שלי נדבק לספה.

משכתי את המכנסיים והתחתונים למקומם,

וקמתי לסדר לי איזה יוגורט עם מנגו ואוכמניות.

אספתי את היוגורט עם הכפית,

ובאותו הזמן, ריח הכוס והגמירה

התנגשו לי באף, שוב ושוב.

היה חמוץ מתוק שכזה.

טעים ומטונף, כפי שאני אוהבת.

הכי קל לי, לבכות בסרטים.

הדמעות פשוט זולגות, בלי שליטה.

במציאות היום יומית, נדיר שאני בוכה...

למרות שניסיון החיים שלי,

זימן לי לא מעט סיבות לבכי.

אבל בסרטים, זה קל

בלי שליטה.

בלי מעצורים.

אז לפני כשעה, ראיתי איזה סרט.

כבר ראיתי אותו בעבר, רומנטי קיצ'י שכזה.

רק שלא זכרתי את הטוויסט בעלילה.

לאישה הייתה תאונה, כשהבעל שלה

הבריז לה מהדייט במסעדה שקבעו,

והיא חזרה בקריזה הבייתה.

היא הייתה בלי הכרה 3 חודשים,

בהם הבעל, בכל יום הגיע לבית החולים

ודיבר איתה, ושיתף אותה במה שקורה עם הילדים שלהם.

הוא בוכה ואני בוכה...

ואז פתאום, הטלפון שלי מצלצל.

אמא שלי על הקו.

אני מושכת באף ועונה, 

כי מזמן החלטתי שאת אמא לא מסננים.

"שבת שלום, לילי. את ישנה?"

"לא אמא, ראיתי איזה סרט."

"את רואה את השידור של החתונה?

  איזה כובעים, איזה בגדים."

היא כולה נפעמת.

אמא שלי עדיין בסתר ליבה,

מקווה כנראה שאתעניין בדברים של בנות (;

העברתי תחנה כשדיברנו,

ולמראה הכובעים, לא יכולתי להפסיק לצחוק.

הייתה שם מישהי, עם כובע בגובה של חצי מטר

שהסתירה לכולם.

"טוב, אמא...ביי בינתיים."

סיימנו את השיחה,

ומייד העברתי בחזרה לסרט.

פשוט, כי עוד לא

סיימתי את מכסת הבכי שלי.

מי אמר שאני לא מנצלת הזדמנויות?

אני לא אדם נוסטאלגי.

אני מוחקת זיכרונות,

מוחקת את כל מה ומי,

שלא בא לי טוב.

כמובן שיש דברים שאי אפשר למחוק,

הם מצולקים בנו.

אבל אני מרשה לעצמי,

להתעלם מהם, כשאני רוצה

להמשיך הלאה.

פה בכלוב, אני מוחקת הודעות.

אמנם, אני לא מקבלת "אלפי" הודעות,

כפי שלא אחת ולא שתים, מעידות על עצמן...

אבל בכל כמה זמן,

אני מוחקת.

עכשיו מחקתי.

היו לי איזה 20 הודעות.

את האחרונה, השארתי.

היא מעניינת אותי.

מחזר אחריי מישהו.

הוא מגיע כל יומיים שלושה,

אליי לעבודה.

מביט בציפורניים הארוכות, המשוחות אדום

וקצת מאבד נשימה.

זה משעשע אותי.

הוא בטח מדמיין,

את הציפורניים שלי מלטפות,

את גופו החטוב ++.

אם רק היה יודע,

מה הן באמת עושות עם גוף חטוב שכזה.

איך הן חורטות בבשר.

איך הן, לא פעם

מצלקות.

איך הן מצטרפות לכף היד...

ומכאיבות.

מכאיבות נורא.

נו, טוב.

אמשיך לחייך אליו,

את החיוך הממזרי שלי,

ואברך אותו,

ביום נ ה ד ר.

הילדים שלי גדלים מהר.

הילדים של כולם גדלים מהר,

אבל, על שלי אני כותבת.

יש משהו מדהים, בלהכין

לילדים שלך כריך לבית הספר,

או בכלל, להאכיל אותם...

עוד לא פיצחתי את הנוסחה,

של אמא - ילדים - אוכל.

בדיוק כמו שכשאני מגיעה לאמא שלי הבייתה,

(אני תיכף בת 50, כן?)...

והיא ישר שואלת אם אני רוצה לאכול,

כך גם אני, איתם.

הכריך של היום:

לחם שיפון.

חביתה עם נקניק.

טחינה ירוקה שהכנתי.

נבטים ועגבניה.

מלח ופלפל.

ועוד פרוסה, שיאכלו בבית

לפני שיוצאים לדרכם.

אני חובבת מלוח, יותר ממתוק

ואולי, זה המזל שלי (;

קבלו מתכון: צ'יפס אצות.

דפי אצות נורי.

שמן שומשום.

מלח, צ'ילי גרוס.

מושחים את האצות בשמן.

מפזרים מלח וצ'ילי.

10 שניות בכל צד, על מחבת.

תענוג צרוף.

אני מוצאת את עצמי,

נטולת זמן פנוי לכתיבה.

ואם אני כבר כותבת,

אז לא מצליחה להגיב, למגיבים

בסמוך לכתיבת הפוסט.

כמי שאף פעם לא אהבה,

להעלות פוסט של קליפ או רק תמונה,

הזמן נמתח, בין הכתיבה שלי

לתגובות אליכם,

עוקבים יקרים שלי.

תמיד חשבתי, שכשהילדים שלי יגדלו

יהיה לי מלא זמן לשהות פה בכלוב,

כמו פעם, לפני הרבה שנים.

אבל המציאות, מפתיעה אותי.

אני משערת שזו תקופה כזאת,

והיא תחלוף...

אבל דעו, שאני חושבת עליכם

ומחכה לזמן הנכון, להגיב.

אז אם פתאום, שבועיים או חודש

אחרי שהגבתם לי לאחד מהפוסטים,

תקבלו התראה לתגובה...

אל תתפלאו.

זו רק אני,

שמצאה זמן פנוי,

ל ח י ב ו ק.

}{

זה קצת מצחיק, הריגוש הזה.

כן, אפילו אותי.

כשהסוקולנטים (סוג של קקטוס) הקטנטנים שלי,

אותם התחלתי, מעלה פה ועלה שם

היכו שורשים איתנים, והיום

כלאחר כבוד, לזמן הנכון

הועברו לאדנית, והוצאו

אל השמש שבחוץ.

הבייבי אדנית מדברית שלי,

יצאה אל הדרך.

הזמן שלקח לה להיווצר...

חודשיים.

אני מתרגלת סבלנות.

מתרגלת ריגוש,

ממה שבאמת מרגש אותי.

היום, כשהבטתי מסופקת

ביצירה המלבלבת שלי,

הרגשתי פרפרים בבטן.

פתאום, לפני כמה ימים

קיבלתי עוד מתנה.

מתנה גדולה.

הזדמנות.

אני כל כך, הולכת

לקחת אותה בשתי הידיים.

אם הכל ילך, כפי שצריך ללכת

בעוד שנה מהיום, אהיה (בלי נדר)

במקום אחר לגמרי.

מקום מעולה, בחיים.

לי ולילדיי.

זה תלוי רק בי.

לא אתן לפחד, לעצור אותי.

לא אתן לחוסר ביטחון, להפריע לי.

לא אתן להערכה עצמית נמוכה,

למנוע ממני, מלהתקדם קדימה

למקום של הצלחה ושיגשוג.

לפעמים, אני

ענקית ועצומה.

לפעמים, אני פרט קטן.

היום, הפרט הקטן הזה

שמח מאוד.

* אנחנו לא יכולים להיות,

   מי שנועדנו להיות...

   אם נישאר מי שאנחנו,

   ונסרב לגדול. (O.W )

לפעמים, אני משתגעת

מלראות אנשים, המכורים

למלבן קטן...

שמלא, בחיים של אחרים.

אני אוהבת לעזור לאנשים,

במיוחד לקשישים.

כל עוד אני חיה, תמיד

תהיה לי הסבלנות,

להושיט להם יד...

בעולם, שנעשה מהיר מדי

עבורם.

בשבוע שעבר, חגגתי יום הולדת.

הילדים הכינו ארוחה משפחתית בהפתעה,

(שהרסתי להם אותה, כשהתעקשתי להעלות 

 את הקניות הבייתה).

קניתי לי מלא פרחים חדשים לאדניות...

וקיבלתי כמה ברכות מזל טוב ומתנות,

מאנשים קרובים ויקרים לי.

שלמות.

עם הגיל, ובכלל.

אני לא מאבדת את עצמי.

לפעמים, כשאני מערבבת הרבה גראס בטבק

אני רק מדברת ומצחקקת, קצת יותר מהרגיל.

אני מאמינה, שזה לשמחת האנשים 

היושבים איתי.

אני אוהבת לחייך ולצחוק.

בהתחשב במה שעברתי בחיים,

החיוך שלי, גדול ורחב.

הוא בעיקר אמיתי ומהלב.

אני אוהבת את החיוך שלי.

אוהבת, את האמיתי ומהלב שבי.