|
|
|
מי שרוצה להיות כלבלבון,
שלא יתבכיין כשתקוע לו זנב, בין הרגליים.
מי שבחר להיות בן זוג של שרמוטה,
שלא יתפלא ביום מן הימים,
שהוא העביר חיים שלמים, עם שרמוטה.
מי שמחפשת, זוגיות טובה בפרק ב'
שלא תבחר בן זוג, כמו ההוא
מפרק א'.
מי שמפחדת להסכים,
להיות קצת כמו אמא שלה...
מפסידה.
משפחה לא בוחרים,
אבל חברים, לגמרי כן.
מי שרוב הזמן עם הילדים שלהם,
שלא יתפלאו שקשה להם,
לתקשר עם מבוגרים.
לא פעם, בקצוות
אני שותקת.
את הבאמצע שלי,
אתם קוראים.
לפעמים, אני רוצה
רק 5 דקות איתה,
שוב, יחד.
מי שעזבה את חיינו,
באיבחת תאונת דרכים אחת.
בום, ואין עוד.
אין עוד אותה ואיתה.
אני מתגעגעת אליה,
והגעגוע הזה, שובר לי את הלב
כל יום מחדש.
כבר 9 שנים.
זהו עצב, שאין לו סוף
בתוך חיים, שממשיכים.
ממשיכים בלעדיה.
ואני מנסה, כל יום מחדש
לחייך, לשמוח
לצחוק.
לחיות.
החוסר שלה מורגש כל כך.
אולי, כי הקשר ביננו
היה כל כך חזק.
כל כך עמוק, בהבנה
שאנחנו אחת בשביל השניה,
לנצח.
אבל הנצח, הוא חמקמק כל כך.
אפשר להאמין בו,
אבל הוא תמיד יאכזב אותנו.
אין דבר כזה, נצח.
החיים, מתעתעים
בכל המחשבות ופנטזיות הנצח שלנו.
התבגרתי מאז.
נעצרתי מאז.
המשכתי הלאה, מאז.
זה תמיד יהיה, פאזל חסר בחיי
מאז ולעולם.
ועדיין, תמיד
אבקש עוד 5 דקות,
איתה.
ולא אקבל.
אני לא מתה על סיכומים.
הרבה פעמים בחיים,
אנחנו מסכמים דברים,
ואחרי דקה וחצי, או שבוע וקצת
אפשר לזרוק את הסיכום לפח.
כי החיים, הם דינמיים...
והם מישתנים, כל הזמן.
עברו עלי שנים, בהן
פעלתי על אוטומט.
זה היה הכרחי.
זה היה הישרדותי.
אני כבר לא במקום הזה,
כמעט בכלל.
כמעט, כי לפעמים
אני מרגישה את האוטומט מופיע...
ואז, אני בודקת.
האם הוא הכרחי לי כעת?
האם לא אסתדר בלעדיו?
להבדיל מבעבר, בו לא ממש יכולתי לבדוק
אני כעת, מברכת על היכולת.
מברכת על הכוח הזה בתוכי,
שמאפשר לי בכלל לבדוק,
מה קורה איתי.
אז מה קורה איתי?
וואלה, הרוב טוב.
את מה שלא,
בהחלט אנסה לשפר.
למה לא נשואים?
כי אני לא מספר 2, של אף אחת.
למה לא שולטים?
כי אני אוכלת אתכם, בלי מלח.
למה לא אורגיות?
כי משעמם אותי, לחכות לתורי.
למה לא כספומטים אנושיים?
כי אף אחד לא יקנה את החופש שלי, בכסף.
למה לא "ללא סקס"?
כי אם בא לי סקס, יהיה סקס. נקודה.
למה לא חפרנים?
כי אני אישה, שאוהבת שקט.
למה לא עבדי משימות וצרכני אישורים אינסופיים?
כי אני עובדת, מגדלת ילדים, מנהלת חיים.
באמת שאין לי זמן, למשחקים.
כןן, יש כמה וכמה לאווים בחיים...
השאלה היא, מה כן.
שאלה טובה (;
בינתיים, התאהבתי בשייקים.
השייק של היום:
4 גבעולי סלרי, עם העלים.
שליש צרור נענע.
3 כפות קוואקר.
10 אוכמניות.
10 גוג'יברי.
1 יוגורט.
2 תפוזים סחוטים.
1 תפוח ירוק.
1 בננה.
מלח ופלפל.
ת ע נ ו ג !
אני מקשיבה לפעמוני הרוח,
התלויים על חלוני.
הם משתוללים, עם הרוח
המשתוללת בעוצמה בחוץ.
"תנשמי לילי, תנשמי"
אני אומרת לעצמי.
מנסה להרגיע את האטרף שבי.
בכל השכונה השקטה,
בה אני גרה...
רק את הפעמונים שלי,
אני שומעת.
ואין שום פעמון אחר, שנשמע.
אני תוהה, ביני לבין עצמי
בניסיון להסית קצת את המחשבות הצידה...
אם השכנים שלי, מתענגים
על הצלילים כמוני,
או שמתבאסים מהם.
אני אוהבת את צליל, פעמוני הרוח שלי.
ומבחינתי, כל השכנים כולם
יכולים לקפוץ לי...
אוהבים, או לא.
כןן, כשאני באטרף
רצוי לכולם, לקחת צעד אחד אחורה.
זה יותר עדיף,
עד יעבור זעם.
כשנטרפתי וישבתי לכתוב את הפוסט הזה,
(על דף נייר ועם עט, תמיד!)...
הדרינק החביב, שהכנתי לי מראש
נשפך על כל השולחן.
מממ, ארררר...
אני תמיד מתייחסת לברקסים הללו,
בהבנה.
"תנשמי לילי, תנשמי".
כןן, יש לך כמה דקות עכשיו
לנקות את כל הנוזלים האלו,
מהריצפה, מהשולחן
ומהנעליים שהיו מתחתיו.
נו, טוב
עכשיו, רק נותר להחליט
אם להכין דרינק חדש,
או לוותר.
(אחרי כמה דקות...)
אני לא וותרנית.
לחיים!
(:
אם הייתי יכולה,
הייתי עוקרת במו ידיי,
את הגוש הזה, שמטייל לך
בתוך הגוף, וזורע בו
הרס וחורבן.
אם הייתי יכולה,
הייתי מאכילה אותך, את האוכל שבישלתי
עם אצבעות רגליי, כשאתה רכון
חלש, על הרצפה.
אולי כך יתעורר תאבונך,
ותעלה חזרה, את כל המשקל
שנשר ממך.
אם הייתי יכולה,
הייתי מגלגלת לך ג'ויינטים רפואיים,
ומעשנת אותם איתך...
למען העלאת מדד הציחקוק,
ולהורדת, רמת הכאב.
אם הייתי יכולה,
הייתי מבלה איתך, קצת זמן ביחד.
כמה שעות, או כמה ימים.
אני בטוחה שזה יעשה טוב.
אני יכולה לעשות,
כמעט את כל הרשום מעלה...
אתה צריך, רק לבקש
שאבוא.
אני כאן בשבילך }{
בציפורניים משוחות ארגמן,
ושיער ארוך, משוחרר פרא
אני מתעוררת אל יום חדש.
לצערי, אני מתעוררת מוקדם
גם כשאני לא צריכה.
אולי זה השעון של הגוף.
אולי בכלל, זה השירון של הגוף.
כמו הציפורים, המתעוררות בשיר
בשעת זריחה, על העצים העצומים
מול החלון שלי.
אני מביטה, מקשיבה
נפעמת...
מהשירון הזה, של הטבע.
השירון, של הטבע בגוף.
עטופה בחושך, שהופך לאור
אני מרגישה את הבריזה הקרירה,
נוגעת בי, מלטפת אותי.
אני נותנת לה, לערסל אותי.
אני מחייכת.
כןן, גם עכשיו
טוב.
את מכירה גבר.
מתאהבת בו, מתחתנת איתו.
נשואה 10 שנים.
מתגרשת.
גרושה 10 שנים.
עוברת את כל התהליך...
של שינאה, הבנה, שימחה שאת כבר לא שם.
צולחת את כל החרא, שהוא מעביר אותך
כמו גדולה.
מצליחה לגדול ולצמוח מתוך זה.
יש אדם שמכיר אותך,
כמעט מחצית מהחיים שלך...
ועוד היד נטויה, עד הסוף
כי יש ילדים משותפים.
את מביטה מהצד,
על הבלאגנים שלו, עם נשים אחרות
ומחייכת, כשאת רואה
את הדפוס שחוזר על עצמו,
שוב ושוב.
ואת שמחה, שאת כבר לא שם.
צריך לדעת עם מי את מתחתנת,
אבל לגמרי צריך לדעת,
ממי להתגרש.
ואני, בלי להשתחצן
לגמרי שיחקתי אותה.
התגרשתי היטב (;
נאה דורש, נאה מקיים -
לעיתים, אני לא מקיימת
אז לא נאה לי לדרוש.
החלטתי, ככה בשיחה
עם עצמי...
שתוך שנתיים, אני צריכה
למצוא לי עיסוק אחר לחיים.
כזה, שיחזיר אותי
לשורשים האומנותיים שלי.
חסרה לי מאוד, היצירה.
המלחיץ הוא, שתוך שניה
מהרגע שקבעתי עם עצמי,
מתנת יום הולדת 50, בעוד שנתיים
עלה לי רעיון בראש.
כאן ועכשיו.
נשמתי נשימה עמוקה,
ואמרתי לעצמי:
"לילי, יש לך עוד מספיק זמן להלחץ
אז לעת עתה, תרגעי!!"
אז בינתיים,
אני מבשלת יצירתי יותר.
שותלת צמחים, בעציצים מיוחדים.
ומנסה לאונן, בדוך ולא בסיבוב
ככה, בשביל הגיוון.
שתהיה שבת נ ה ד ר ת, לכולם.
לפעמים, אני מתגעגעת
למסיבות.
לאורך השנים, ביליתי
בכל הליינים שהיו...
שקמו ונפלו.
תמיד נהניתי.
יש לי תכונה כזאת,
שאם אני כבר יוצאת...
אז אני נהנית.
גם אם הלכתי לבד,
או שהלכתי ביחד, עם אחר.
אני אוהבת את הבאסים של המוזיקה,
שמרעידים את הגוף.
אוהבת את האווירה הכללית.
אנרגיות חיוביות, הן אני.
הרבה זמן, לא הייתי במסיבה טובה.
יש עוד כאלו?
אני יודעת שלבד,
כבר לא אלך.
יש מישהו מפעם,
כלבלבון חמוד, שתמיד נהניתי איתו...
אני רק צריכה לבדוק,
אם הוא בחיים.
(זה לא מובן מאליו, אצלו).
נראה, אם יתחשק לי.
שתהיה שבת מבורכת לכולם.
תהנו. הנאות גדולות, קטנות
ומה שבינהן, הרי זה משובח.
