לילימיי

 http://www.wallpaperinfinite.com/upload/wallpaper_images/desert%20landscape%20wallpaper46016.jpg

כשאני חושבת עלייך,

זה תמיד, מלא באור.

מלא בשימחה.

למרות כל הדמעות,

המציפות אותי.

למרות כל הכאב הזה,

המפלח את הנפש ואת הלב.

כל יום מחדש.

הזמן לא עוצר.

הזמן, לא עוזר.

הזמן, לא עוזר לשכוח

את כל הטוב, שהיה בך.

את כל החלומות הגדולים,

שנועדת להגשים, ולא הספקת.

את העובדה, שנשארנו אנו

כל כך הרבה אנשים שסבבו ואהבו אותך,

נשארנו בחוסר, כל כך גדול...

ששום דבר, שום ניסיון

לא מצליח למלא אותו.

את החוסר הזה.

מחר, בבית קברות קטן

באמצע מדבר פראי,

בלי גדרות, בלי סמלים מיותרים

נתייחד לנו קמעה,

עם הרבה אהבה וגעגוע.

בכל שאר הזמן,

את בלב שלי.

בגוף שלי.

הכי אהובה מכולם.

 http://25.media.tumblr.com/tumblr_m5ghdzmOMo1rxlmf0o1_500.gif

אני הולכת לתומי,

(בחיי שהייתי תמימה)...

בדרכי לעבודה,

בצהריי היום, ואני

כל כולי, מזיעה 70% לחות בתל אביב...

מיוזעת נורא.

הוא עצר,

בחריקת בלמים...

ואני, כהרגלי

המשכתי (:

 http://41.media.tumblr.com/9976203ec41bd3bce185d6ec074ea19f/tumblr_muo3ua8IQV1qzxzvao1_540.jpg

מציאותית.

אני לגמרי כזאת.

כשאתה אדם מציאותי,

רוב הסיכויים, שלא יהיו לך

הרבה חברים.

אנשים,

לא חובבים מציאות.

הם אוהבים לפנטז...

על חיים אחרים,

על אנשים אחרים,

על מקומות שונים,

מאלו שהם נמצאים בהם.

ואני, אף פעם

לא פינטזתי, כדי לגמור.

אף פעם, לא פינטזתי כדי לשמוח.

מה שרואים אצלי, זה מה שיש.

לא יותר, לא פחות.

אם עצוב, אז עצוב.

אם שמח, שמחים.

אם כואב, אז כואבים.

כשלא טוב לי, מייד יודעים.

כשאני מאוכזבת, תיכף רואים.

להיות מציאותית,

זה לא כזה שוס גדול...

אבל זאת אני,

מאז ולתמיד.

 http://40.media.tumblr.com/265ae2ad214ad9b7b3c0dce353a0963d/tumblr_n4yqpqWbYj1r89gcuo1_500.jpg

את הפשטות,

אני מחפשת.

את אותם רגעים יפים,

של אור, הניצת

ברגעי הבנה.

אור בעיניים.

חשק בגוף.

את הפשטות,

אני מחפשת.

את מי שיבינו,

איך להגיע אליי.

שיהיו חכמים מספיק,

לגעת בי, מבפנים.

הדרך שלי, היא פשוטה

חדה וכואבת.

כמעט ואין בה מקום, לטעויות.

בפשטות שבי, הנסתי

כמעט את כולם.

מי שיצלח, את הדרך הפשוטה

של אמת ולא בדיה...

יקבל עולם ומלואו.

 http://38.media.tumblr.com/67abe0b48017d9c577fb1ef8c7466d16/tumblr_nlchblSJ4n1tnuac3o1_500.gif

רציתי, מאוד רציתי

לחרוך את הרחבה.

אז רציתי.

במקום את הרחבה,

חרכתי והטבעתי,

את הפרצוף של הקטנצ'ק,

בין שתי הרגליים שלי...

ואז חרפתי היטב,

בין הסדינים.

עונג שבת.

 http://38.media.tumblr.com/0c379b55f209b377ed1264e8b5559629/tumblr_nlqzg2rItr1u9ya25o1_1280.gif

אני אוהבת,

להביט בתמונות.

תמונות של אחרים.

אם היה לי מספיק אומץ,

הייתי פותחת בלוג ב- TUMBLRE.

כןן, בין לאומי סטייל.

אבל אני עוד לא שם (:

אז אני פה...

ועדיין לא שם.

בינתיים, בשישי שכזה

בלי הילדים, מחפשת

איפה איפשרי לרקוד בכיף.

מי שהולך הערב לדאנג'ן,

נא להתפקד ((;

http://25.media.tumblr.com/594bd52fa8b49ca7430c8bb50ae98c0e/tumblr_mohtiunTuE1qakh43o1_500.gif 

יש המון בפנים.

יש המון בפנים ,

שאני לא רוצה להוציא.

אני מתגלגלת כמו דולפינה,

בתוך המים הקרירים.

אני יודעת היטב,

שמי שעשה לי רע, יקבל

פי אלף יותר.

אבל זה שלהם.

הרי בחירות, זה הכל בחיים.

קארמה, איז אה ביץ', ביץ'!

ואת, לצערי

הביץ' הגדולה מכולן שהכרתי.

אני אישית, ממשיכה הלאה.

ישנם דברים המפריעים לי.

דברים הקשורים למוסר.

אני פוגשת בהם, בכל מקום בחיים.

בעבודה, בזוגיות, באתר הכלוב ובכלל.

אבל אני שותקת.

מתרכזת בגילגול שלי,

בתוך המים הקרירים.

הכי כיף,

להשתחרר מאלו,

המעיקים על נשמתי.

 http://41.media.tumblr.com/40b8356b99ab01bd647b91805e35724d/tumblr_inline_nqz0r6fzqL1t9kkcx_500.png

אט אט.

הרי אין באמת,

למה למהר.

הכל יבוא,

בזמן הנכון.

היקום הוכיח זאת,

לא פעם, בעבר.

צעדים קטנים,

אט אט, קדימה.

 http://41.media.tumblr.com/e49a379bff8ffaf2804e8ecd8aabc96d/tumblr_nm84wxMVzC1rs8w78o1_500.jpg

אני מנערת,

את השמיכה הישנה,

אל מול השמש הקופחת.

אני אוהבת את השקיפות שלה.

את הרעיון, של נפנוף

מול שקיעה.

מנערת מחשבות סוררות.

חם.

נורא נורא חם.

אני לא יוצאת מהמזגן.

אבל אני בטוחה,

שאם היה לי משהו, או מישהו מעניין

לצאת אליו...

הייתי יוצאת.

כןן, אני בטוחה.

טוב, אולי רק

לאחר שקיעה.

אז, כל הלחות הזאת

תמצא את מקומה.

אני חושבת על השולטת,

הכי הכי אולטימטיבית, שהכרתי.

חושבת עליה כבר כמעט שבוע.

מביטה באנשי הקשר שלי.

להתקשר?

 http://36.media.tumblr.com/8c4b488c69b72a4c1f142139cce29da2/tumblr_n16a5y2Va01rxq5upo1_500.jpg

המרוץ הזה,

לא קל לי.

אבל מי כמוני יודעת,

שהקלות, או החיים הקלים

הם לא מובנים מאליהם.

אני מאוד אוהבת לחייך.

מתחברת לאנשים מחוייכים ולא דיכאוניים,

למרות שלא פעם, הייתי כעזר לכאלו.

אני מחפשת אנשים, שאחייך איתם.

כאלו, המחפשים את החיוך שלי.

כאלו, שידעו, איך לחייך אותי.

כשעובדים עם אנשים,

(להבדיל מ-אחורי מסך ומקלדת),

מבינים עד כמה, החום הישראלי

מגיע לפירקו.

אני נושמת עמוק, וחושבת איטליה.

אנחנו דומים, אבל הם

לגמרי, יותר "שיק" מאיתנו.

אני מחייכת אליהם.

אל הזעופים והזועפים.

אלו הבאים לפרק,

עצבים לא פתורים.

מבלבלת אותם.

מרככת אותם, בחיוך ממיס.