|
|
|
http://33.media.tumblr.com/088cbc0e05471eb2d36253e4fdad9d0b/tumblr_mu7mzxBaO61rl43djo1_500.gif
לא פעם,
להיות עם גבר,
זה כמו להיות עם ילד,
קצת מגודל.
ואני, ילדיי שלי גדלים
בקצב מואץ מדי.
אין לי סבלנות, לעוד ילדים.
לא פעם גברים,
הם כמו ילדים, שבסופו של מעשה
או בתחילתה של מחשבה,
רק רוצים לקבל חיבוק.
כזה, שלא קיבלו מההורים שלהם.
או מהנשים שלהם,
או מהילדים שלהם.
ואני, חבקנית שכמותי...
יש לי מלא חיבוקים, לכולם.
את החום של יולי,
היא מניעה בחושניות,
קדימה ואחורה, בתנועות קצובות.
את כל מה שנוטף ממנה,
ממנה החוצה והיישר אל תוכו,
את כל החום של יולי,
הוא סופג, לתוך גרונו.
http://33.media.tumblr.com/9984d77d6c2ef69e38a6fcf5bde0a2ae/tumblr_nig05khMfM1s5pokpo1_500.gif
גרון ניחר, גרון יבש.
כגרון של הלך במדבר...
והיא, אואזיס.
את כל החום הזה, הכבד
של יולי...
היא רוצה לפרוק.
ממנה והחוצה.
בצורות שונות של נוזלים.
נוזלים שונים, של הגוף.
ניגרים, נקווים
כה מקווים...
בחום הגדול,
של יולי הגדולה.
http://4.bp.blogspot.com/_vjl8a1RRFx4/TBKCLivhDYI/AAAAAAAAAgM/QDUugVFZ120/s1600/herbgarden1.jpg
יש משהו משמח,
כשאני רואה אנשים שחוזרים לכאן.
חוזרים לכתוב כאן,
אחרי תקופה ארוכה, שלא היו.
זה מן עוגן שכזה.
קשה להסביר את זה במילים.
יש, לא פעם, געגוע
לאנשים שאני לא ממש מכירה.
על פי כתיבתם, לאורך השנים
זה נדמה לי, שאני החברה הכי טובה.
או לפחות זאת, שיכולתי להיות.
היום קיבלתי הודעה,
ממישהו מפעם.
אני יודעת אותו.
אולי יותר מכפי שהוא היה רוצה.
הוא חותר לקפה ואולי ליותר,
אבל זה יהיה רק קפה.
אני יודעת אותו, יותר מדי טוב
ולכן, לא אכוון ליותר.
לא בא לי,
על הידוע מראש.
ואני, מופרעת שכמותי
ראיתי ועשיתי כל כך הרבה...
שעכשיו, פשוט
"מצ'עמם" לי.
אז אני הולכת,
אל האדמה, אותה אני אוהבת.
היא תמיד מרגשת אותי.
איתה, אני יכולה לשחק
בתאווה גדולה.
http://33.media.tumblr.com/2ff4d073d974a2b5e64052434ba2f3da/tumblr_nk36kx13GG1tbqqh1o1_500.gif
אני אוהבת לבחור,
את הראוי והטוב מכולם.
את זה הראוי,
ללקק אותי היטב.
פה בכלוב,
רובינו, עשינו
את כולנו...
אבל עדיין,
אני בכל זאת,
מחפשת את האחד.
שישמח ויתענג על היותו,
האחד שלי.
שבוע נ ה ד ר,
שיהיה.
http://img4.wikia.nocookie.net/__cb20140714034119/whatever-you-want/images/f/fc/Tumblr_m4x9ppe9uc1rxufo0o1_500.jpg
אני מוצאת את עצמי,
קצת מתבודדת שוב.
בהיותי זאבה בודדה, מימים ימימה
אני מכירה את התכונה הזאת בי, היטב.
יש תקופות בהן אני עמוסה,
עמוסה מכל הכיוונים, גם באנשים.
ויש תקופות, שלא בא לי על אף אחד.
ישנו קומץ, באמת קטן
איתו אני בקשר אמיתי.
קשר חברי של לחייג לאותו אדם ולדבר,
לדבר מהלב.
אנשים שאני סומכת עליהם.
אני יכולה לספור אותן\ם על כף יד אחת.
מי שנמצא בחיי,
עבר את מחסום החארטה שלי...
החירטוט אותו אני מסוגלת לסבול.
אני פשוט מתנתקת, בלי הרבה הסברים.
מאמינה באזהרה, ועוד צ'אנס אחד.
אין בי כוחות עוד,
ליחסים השואבים, יונקים ממני אנרגיות...
בלי להעניק (שלא לומר - להרעיף) לי, אנרגיות בחזרה.
זו תקופה שבה, אני מאוד מחוזרת
אבל מתחשק לי משהו אחר.
משהו מופרע,
בשפיות שלו.
http://38.media.tumblr.com/413130c2b808be49108317f6ec53d2d0/tumblr_nm6506nf8g1qdlisco1_400.gif
מתחשק לי עיסוי כזה,
של מעלה ומטה.
עיסוי, בו כל הרקמות
העמוקות...
ננגעות.
מטופלות.
מפונקות היטב.
רוטטות בויברציות של עונג.
בא לי כזה...
ואפילו, תפוס לי הגב התחתון
בדיוק בזמן הנכון.
אבל היום אין לי סבלנות,
למגע חיצוני.
יש לי סבלנות, רק
לאכילת אבטיח מתוק נורא,
עם גבינה בולגרית...
ולאוננות עצמית, רב פעמית.
ועכשיו, אחרי שביצעתי
את שתי המטלות המענגות,
שהטלתי על עצמי...
אפשר לישון בשקט.
לילה טוב (:
http://www.wellnessuncovered.com/joomla/images/stories/barefoot_walking.jpg
כשאני במחשבות,
אני אוהבת לצאת אל הטבע.
להסיר את הנעליים והגרביים...
ולהתהלך יחפה,
על דשא, אבנים
חצץ, אם צריך
כדי לחדד את המחשבה.
אני אוהבת את העיקצוץ הזה,
של הטבע, בכפות רגליי.
שם, אני פוסעת בביטחה
אל מקום לא נודע.
מתחשקת לי מסיבה,
ממש, אבל ממש טובה.
יש כאלו בסביבה?
http://gallery.photo.net/photo/545105-lg.jpg
אני מודה ומתוודה.
יש לי פEטיש לכפות רגליים.
שלי כמובן.
הוא מנשק את כפות רגליי,
הימנית והשמאלית...
אחת אחרי השניה.
אני מביטה בו,
כשאני שוכבת פרקדן, מחוייכת.
כןן, אני מביטה בו היטב
מרייר על שתיהן.
אני אוהבת להרגיש,
את אחיזתו הבטוחה בעקב כף הרגל,
כשהוא מנשק, אט אט
בעדינות אין קץ,
את הכריות הקטנות של אצבעותיי...
ואת הכריות הגדולות יותר,
של כפות רגליי (מידה 41 ).
אני חייבת לציין, שכפות רגליי
רחוקות מלהיות מושלמות.
נהפוך הוא.
אבל דווקא, בגלל שהן כאלו...
מחרמנת אותי יותר,
ההתמסרות שלו אליהן.
ואני חושבת לעצמי, על ה"כאילו" נשלטים
על ה"כאילו" מתמסרים שהכרתי.
מה שונילי אחד, עם אהבה מגיל 16 בלב
עושה מבלי לדעת...
הם, עם כל ה"כאילו" ניסיון שלהם
לעולם לא יעשו.
יש לי פEטיש לכפות רגליים,
אבל בעצם, יש לי פEטיש
גדול מאוד, להתמסרות.
אני אוהבת, לדחוף לו את הרגל שלי
אל מול הפנים, כשאנחנו מדברים...
"תמשיך!" אני מצווה
וממשיכה להתענג לי, על הבילבול שלו
תוך כדי השיחה.
הוא מעסה את כפות רגליי היטב ובשימחה.
אוחח, אני יכולה להתענג על כך שעות.
עם קרם, בלי קרם...
כמי שלמדה רפלקסולוגיה בעבר,
אני מנצלת את הלחיצות שלו, לתועלתי.
תרתי משמע (;
העונג, כך מסתבר
הוא לגמרי של שנינו.
אל כל האנשים השקופים,
אני כותבת כעת.
כל אלו, שלא סופרים אותם.
שלא מתחשבים בהם.
שלא איכפת מהם.
ואולי בעצם,
אני כותבת לעצמי.
לפעמים, הכל נדמה
כשחור משחור...
ואני, אופטימית שכמותי,
מנסה למצוא את הצבע,
בכל האפור הזה, הנקרה בסביבתי.
אני רוצה להאמין,
שדף חלק עומד להיות.
שוב, דף חלק.
כמה דפים חלקים,
אדם יכול להתחיל בחייו?
מסתבר שהחיים מזמנים לי,
לא מעט שכאלו.
לא, אין פה שום סקס באוויר.
את הפוסט על פEטיש כפות הרגליים שלי,
גנזתי אתמול, עוד לפני שפרסמתי.
ומי שמכיר אותי יודע עד כמה אני אוהבת,
פינוקים של כפות רגליים.
אבל יש משהו, בוער יותר.
שקוף יותר.
אולי פחות סקסי,
אבל הוא בוער בי.
הוא המציאות כרגע.
ואני, אם אני מתחברת למשהו
זה למציאות של החיים.
האנשים השקופים,
העושים עבודתם נאמנה.
אתם פוגשים בהם, יום יום...
בלי לשים לב, הם עושים את חייכם
נוחים יותר.
קלים יותר.
ומה עליהם?
קולם לא נשמע.
http://www.d.co.il/homepages/UploadImages/80069271/c7eaa698-a80f-47e1-b0f6-01afc64caf5f.jpg
אני רואה מול עיניי,
שוב פעם, דף חלק.
כולי תקווה, שהוא יהיה
צבעוני, כמו בתמונה.
את הזין שלך, הביישן
אקח בין שפתיי,
כשאני יחפה בשימלה לבנה.
כמו קרטיב, מעשה ידיי
במטבח ביתי הצנוע.
את הזין שלך, המרוגש
אקח עמוק אל תוך גרוני,
עד מחנק.
שם יוכל לגדול ולהתפתח,
לשביעות רצוני.
את הזין שלך, הזקור
אלקק בלשוני סביב סביב.
מעלה ומטה, אלקק
את כל טיפות החשק, הזולגות.
לוהטות בתחילת קיץ זה,
המבשר רבות, על הבאות.
את הבאות, לא אוכל לנבא.
אבל אני לגמרי מתכוונת, לכוון
אל כל מה, שארצה שיקרה.
