ירקרקות האופר

לקשירה של קור שכזה?

חוקרים: החפץ שמצאנו בלכיש הוא חלק מפולחן כנעני עתיק. ("הארץ")

אנחנו: אהא.

תקשיב רגע כלובי, כי זה הולך להיות להיט. 

נגיד שאתה רוצה לשלוח הודעה לפרופיל שאתה לא מכיר. כתבת את ההודעה (״נשלט מסור לרגליך המלכה אשמח להתמסר ולשתות את נקטרך המתוק ניתן גם בתשלום 054333333״). במקום כפתור שלח יופיעו שני כפתורים כמעט זהים, אחד ליד השני. אחד ישלח את ההודעה. השני ימחק את הפרופיל שלך. הדרך היחידה להבדיל ביניהם? לקרוא מה כתוב. 

אפשר סתם להעביר את האופציה של שליחת הודעה לסוף הפרופיל אבל תן לי גם להנות. 

מישהו פה שיחק פעם ברספברי פאי או בארדואינו במובן הבדמי של המילה ושרד לספר? ואם כן, מה בניתם?

1. כשגרנו ביחד בט׳ היתה במגירה של המטבח כף עץ שהיה ידוע שלא משתמשים בה לבישול. כשע׳ הייתה עושה משהו שהיא לא אמורה לעשות הייתי אומר לה ״תביאי את הכף״ והיא הייתה רצה למיטה ומתחבאת מתחת, אבל זאת כבר בעיה אחרת שלא שייכת לפוסט. 

2. א׳ ואני עדיין צוחקים על הקפיריניה שהוא הכין לי כשבאתי לבקר אותו ואת ל׳, שהערתי עליה שהיא טעימה, אל תיעלב גבר היא טעימה, כן? פשוט יש לה טעם בשרי משהו. מאז א׳ למד לשטוף ידיים. 

אבל:

3. במסיבה הגדולה האחרונה בט׳ אי אפשר היה למצוא את א׳ ואת הגיברת הרנדומלית שהוא הביא איתו. גם המיני-פלפלים שקניתי בתוך חטיף בריא נעלמו ולא כי מישהו השתמש בהן בתור חטיף בריא. שעות אחר כך היה אפשר למצוא את א׳ מחטט בקדתחנות במגירת המטבח שלי. הוא לא מצא את כף העץ אבל הוא חזר לחדר השינה שלי עם שני מזלגות. 

4. אני מקווה שהצליח לו. 

5. ח׳ סיפרה לי משהו דומה: בבית שלה היה מגש של קוביות קרח שהיה מאתגר לפעמים להסביר לאורחים שלא כדאי להם להשתמש בהן. 

6. ם׳ ואני תכננו הרבה תכנונים שלא יצאו אל הפועל. בדיעבד אני מאשים את עצמי אבל זה ממש לא עניינכם ואני מתפלא עליכם שאתם מחטטים ככה. אחד התכנונים סבב סביב ם׳ וקערת חלב וכל מיני ליטופים. ואני זוכר שממש חשבתי, איזו קערה זאת תהיה? סתם אחת מהמטבח כמו כף העץ? ואם כן, איך נבדיל בינה ובין חמש האחיות שלה שבאו איתה מאיקאה? נסמן אותה בטוש פרמננט? ואם כן, מה נכתוב? ״מיצי״? השקעתי הרבה יותר מדי מחשבה בתכנונים האלו ואני קצת מתבאס לפעמים שהם נשארו אותיות על מסמך. סטריליות. אבל זה לא עניינכם וכבר הערתי לכם פעם אחת וזה לא נעים לי. 

7. ניסיתם את הטבסקו החדש הזה שהוציאו? המלצה של ירוק, הוא באמת כואב. 

1. המרפסת ארוכה וצרה ומשקיפה, ומכאן גם מושקפת, על ידי המון מרפסות אחרות. המון חיים קורים במרפסות האלו: הנה מישהו שאימץ שגר שלם של כלבלבים, מישהו שמנגן רע בגיטרה אקוסטית, שתי נערות משתכרות וצוחקות-צועקות; בהמולה הזאת היא מתחבאת בין הרגליים שלי למעקה ומאוננת לי על הרגל. בלי ידיים, הירכיים מתוחות לצדדים כדי להגיע עם הכוס החמוד שלה לרגל המחוספסת שלי. אני מספר לה שהשכנים החדשים מציצים מדי פעם מהמרפסת שלהם וזה מאיץ את קצב החיכוך. היא מסרבת להסתכל עלי אבל מאוננת בלהט. אני מכריח אותה והמבט שלה מאוד... מאוד. כחול ושם-לא-שם. יש לי טוש ואני כותב לה על השד השמאלי. אני מצלם לה בטלפון שלה שתראה. כתוב שם ״אני יפה״.

2. נ׳ ואני עומדים בכניסה לחדר השינה שלי. ״סידרת פה יפה״, אומר נ׳. ״תודה״, אני אומר לו, ״אתה צריך לראות מה הולך מתחת למיטה״. ״מה,״ הוא מתבדח, ״יש לך שם איזו בחורה עירומה מתחבאת?״ ״כן״, אני עונה לו. ״היא נצמדת חזק לקיר כדי שלא נראה אותה מבצבצת״. נ׳ צוחק. אחר כך, כשנ׳ הולך, היא מלאה בשפנפני אבק ואני מעיר לעצמי שצריך לטאטא גם מתחת למיטה.

3. ״אבל אפשר לגמור? ועכשיו? בכלל לא היום?!״

4. השרשרת כבדה מאוד, אפשר לנעול איתה שער. ככה אני מסביר לה כשאני נועל קצה אחד לדיבל בתקרה וקצה אחר לקולר שאפשר להוריד אם יש מצב חירום (ואז מאבטח אותו בחוט קטן כדי שאני אדע אם זה קרה). השרשרת מאפשרת לה גישה לכל מקום: לשירותים, למיטה. אני הולך לעבודה ומתקשה להתרכז. בערב, כשאני חוזר, אני מגלה שאם את חונקת את עצמך בכוח אפשר כמעט להגיע למקרר ולכיור והיא הכינה ברוקולי.

לחבק אותך כאילו חיבוקים לא נגמרים ולהגיד לך שזה רק נראה ככה כרגע. 

להכותאותךלנשקאותךלקשורולחבקלקשורוללכתלזייןלךאתהצורהלאהובלךאתהצורהללקקלךאתהתחתלשלוחאותךלבכותבפינהלסחובאותךלטיולמיןבברליןלהאכילאותךתמריםלהוליךאותךבקניוןעםזרעעלהפניםלשיםאותךעלהשטיחולחבקאותךעםהרגלייםלהפתיעאותךלהפתיעאותךלרעהלבשללךלתתלךלעשותליספונג׳הלהריםעליךקולללטףאותךלהרעיםעליךקולללטףאתהכוסשלךלהביאאותךלהכיראתהחבריםעםסימניםשלקייןעלהרגלייםלאונןלךעםבןגייללמדאותךלמצוץכמומומחיתלחגוגאיתךלחגוגעליךלהשתיללךסטיותקטנותבראשלתתלךללקקליאתהביציםבזמןשאנימזייןאתהחברהשלךלהרשותלךלאסוראותךלקחתלךאתהטלפוןלשבועלשבתאיתךעלשיעוריביתבתוארשנילעשותאותךבקיהפיקנטוהמסריחהשלךלריבאיתךעלמיראהאתהפרקהבאבלילחכותלשנילהפוךאותךלאסלהשלילנגבאותךבעדינותלשיםלךסבוןבפהולתתלךלסבןליאתהביציםלמצואאצלךשיערותולתלושאותןלספרלךסודותקשיםלחבקאותךיותרמדישעותלהזדייןאיתךמתוךשינהלסמוךעליךשיהיהבסדרלאמץאיתךכלבלקנותגםלךקולרלהזריםאותךלשלישיהבהפתעהלתתלךלחכותליכמושאניאוהבלחכותלךבחדרמדרגותכמושאתמפחדתלהמציאאיתךלמחזראיתךלשכללאיתךלתתלךסטירותעדשתבכיבאמתלקחתאותךלעשותמדורהלהוציאגיטרהולנגןביחדלקשוראותךלעץלהקשיבלךישנהלראותאותךמקבלתזיןלהשאירלךפתקיםמבטיחיםומאיימיםלקחתאותךלחנותצעצועיםולנסותעליךאתכולםלעשןאיתךלשמועאותךבוכהלהפסיקלעשןאיתךלמצואאצלךשיערותאפורותלהעבירידעלהגבשלךולהרגישאותינמסלתוכך.

הכל.

בדלת אני כבר מחכה לה עם שתי כוסות יין. היא נכנסת וכולה ריקודים.

״שולמן לא קיבל את זה״, היא אומרת לי ואני מגיש לה כוס. אנחנו עושים לחיים. היא גומרת בשלוק אחד. ״יעקב לא קיבל את זה... מורין הזונה שהייתה בטוחה שזה שלה לא קיבלה את זה...״

אני מנשק אותה. ״מנכ״לית״.

״מנכ״לית״. היא קורנת. היא מסתכלת ורואה שאני לבוש. ״להוריד נעליים?״

״לא. יוצאים״.

באוטו היא מפטפטת באושר על הנסיבות הפוליטיות והאישיות, שלא לדבר על המהלכים, הדילים והזממים שהביאו אותה להיות מנכ״לית. אני מקשיב בשמחה, מנסה להזכר בדרך לפרדס.

״לא שאיכפת לי איפה הזמנת מקום,״ היא אומרת, ״אבל הערב אני ממש מקווה שזה מקום סופר פנסי. כמו הפוצ׳ינה. או הצ׳וקולומוקו. ואני הולכת להזמין משהו יקר שהעיניים ייצאו. ואתה תעזור לי לגמור את זה. ונזמין בקבוק יין לשולחן. ונעשה כאילו אנחנו מבינים בזה. אה, וקינוחים...?״

אנחנו עוצרים בפרדס.

היא מביטה בי בעיניים עגולות מאוד.

״מה מנכ״לית עושה בעצם?״ אני שואל.

״מה... היא... היא יושבת בישיבות, ו...״

״בדיוק. ב-די-וק״. אני יוצא מהאוטו. אני מקיף את המכונית, פותח את הדלת שלה ושולף אותה בעדינות החוצה. כל הגוף שלה משתנה עכשיו, בזמן שאני מפשיט אותה בעצלתיים, זורק את הבגדים על המושב: היא דרוכה ושקטה, מביטה בי בריכוז כזה שמעמיד לי את הזין. אני מוליך אותה לעבר עץ סמוך והיא מתמסרת, מחבקת את העץ בלי שאבקש אפילו. אני כורך קצת מסקינגטייפ חבלה (!) מסביב לפרקים, ומתקשה להתאפק ולכן כורך קצת מסביב לפה. השיער שלה מתפזר מתחת לדבק והתחת שלה זורח באור של פנסי הרכב.

אני מסתובב קצת בפרדס ושורק.

היא מתנשמת ומניחה את הראש על הגזע. הציצים שלה והרגליים מלאים בשרף ואיכסות אחרות של עצים והזין שלי מאיים להתפוצץ.

״יושבת כל היום״, אני אומר כאילו לעצמי. ״מישהי כזאת צריכה תחת מפלדה״. בדיוק כשהיא נדרכת אני מוצא אותו: ענף נקי ועבה, ארוך, כמעט ישר.

במכה הראשונה היא משתנקת ובשנייה היא נועצת שיניים בגזע. המכות והאנחות ממשיכות להדהד; כשאחת מגיעה השנייה עוד נשמעת בין העצים. עד שאני בא על סיפוקי היא מורידה בנשיכה קליפת עץ. היא רטובה כולה, בכי וזיעה ושרף ורוק, ואני מחבק אותה מאחור ומלכלך לה את הפנים ברוטב הזה.

המסקינגטייפ כבר השתחרר קצת מעל הפה, והיא ממלמלת משהו כמו ״עד עכשיו יכולנו כבר לקבל את הקינוחים״. אני צוחק ונועץ את עצמי בתוך התחת שלה, מקפיד להדגיש בפניה שאני מזיין תחת של מנכ״לית. זה מאדים לה את הפנים, וגם העובדה שלמרות שהיא ממש מנסה, היא נאנחת בקול והקול הזה מהדהד בפרדס, ולכן אני מוסיף, ״מחר תשבי עם הציגלמנים והשולמנים והיעקבים ותמנכ״לי את כולם. גם את מורן הזונה את תמנכ״לי. וכל הזמן הזה אני אהיה שם, תופס לך את התחת״.

ֿ״מבפנים ומבחוץ,״ היא אומרת דרך המסקינגטייפ.

במיטה אנחנו מחובקים ואני אומר לה, ״שכחתי להגיד לך שאני גאה בך״, והיא מנשקת לי את האף, פעם, פעמיים, ואומרת ״אם תתחיל להיות לי רך אני אפטר אותך״.