ירקרקות האופר

בחמישי הכריזה ממשלת הבדסמ על סגר מלא: אין גומר ואין בא. השרה לענייני אביונות הכריזה: "הפעם הסגר הוא על באמת, לא בקריצה" והודיעה שכל יציאה למרחב הציבורי מחייבת בחבישת כלוב על הזין. בכל זאת, רוב האזרחים מסתובבים עם מנעול על הביצים בלבד.

***********

איך אתם נפגשים -- או מכירים -- בתקופה הזאת? האם אתם שוברים סגר? האם אתם מרשים לעצמכם לפגוש זרים בתקופה ויראלית שכזאת?

***********

מי כאן חנון וזקן מספיק לדעת מאיפה הגיע הסאונד של האדומות בכלוב?

בעודי מתפתל על הספה, ידיים קשורות מאחורי הגב, אני חושב לעצמי שכל זה קורה לי בגלל העניין הזה עם סטלה ביום שלישי. זה לא היה עניין גדול, ובכלל לא הייתי בטוח שהגברת שמה לב לזה, אבל הייתה לי הרגשה, אתם מבינים. הייתה לי הרגשה, והנה אני מתחנן על הספה -- "אני לא יכול להחזיק יותר!" -- אז הנה לכם.

סטלה הייתה מגיעה בימי שלישי בבוקר. הסידור בינה ובין הגברת היה ותיק יותר ממני. כל יום שלישי היא הייתה פותחת את הדלת במפתח שלה, נכנסת חרישית בלי להגיד מילה, מהורהרת, לא לגמרי שם. היא הייתה מתפשטת ליד שולחן האוכל, מקפלת את הבגדים בקפדנות, נשארת בביריות מיושנות ותחתונים. החזה הפיצפון שלה היה מקפץ בזמן שהיא הייתה מנקה את הבית. עכשיו, כשהזין שלי עומד להתפקע, אני מודה בבושה שהצצתי בו מדי פעם, וחשבתי איך זה יהיה להפקיד שם מנה נאה של זרע. אני מודה גם שביום שלישי, התחתונים של סטלה לא ישבו בדיוק במרכז, ובעוד היא התכופפה לטבול את הסמרטוט שלה בדלי נעצתי מבט לא קצר בכלל בשפתיים הרזות והקירחות שלה וחשבתי מחשבות נוספות שאתם מסוגלים לנחש. והגברת, ובכן הגברת הייתה שם, אבל היא הייתה שקועה בטלפון.

הגברת מסירה מעלי את הבגדים שלי ומושיבה אותי בסלון כמו שהיא אוהבת. איך היא אוהבת? עם הידיים קשורות מאחורי הגב. הגברת משוטטת בטלפון שלה ביד ימין, וביד שמאל היא מסירה את המנעול מעל -- ובכן אתם יכולים לנחש מעל מה. יד שמאל משוטטת לאורך הזין המתמתח, שולחת ציפורן לחקור את שטח הפנים של הביצים שלי, נסוגה קצת, בעוד יד ימין מקלידה הודעה. אני צופה בה דרוך. היד חוזרת לטייל, נסוגה חלילה, מטיילת שוב. דווקא חוסר המגע הזה שולח דליים של דם לזין שלי ותוך רגע אני כבר מתנדנד על הקצה.

"אל תגמור", היא אומרת למסך שלה. אבל האצבעות שלה לא מפסיקות לטייל.

אני נאבק בכבלי. הכאב בידיים עוזר להתגבר. העניין הוא שאז סטלה נכנסת. (אמרתי לכם!) סטלה שקטה, לא מביטה בנו, אבל גם לא לובשת תחתונים מתחת לביריות המטופשות שלה. הן מחליפות מבט (ידעתי!) וסטלה ניגשת מיד להסיר אבק מעל השידה, רוכנת עמוק-עמוק מול הפנים שלי.

"היית רוצה לזיין את סטלה?" הגברת שואלת. במוח שלי עולה רק שאלה אחת: מה יקרה לביצים המסכנות, החבולות ולמודות הצער שלי אם אגמור ברגע הזה. כל וריד בצוואר שלי מתוח עכשיו כשאני פולט,

"לא. לא!"

"למה, היא בחורה נאה".

"הזין... הזין שלי הוא לא לחדירה".

"אוי. למה?"

כל נים מנפשי נאבק לא לגמור בזמן שאני אומר, "כי יש לי זין קטן".

סטלה מעיפה מבט אחורה ומצחקקת. עולה במוחי המחשבה שאני לא חייב להישיר מבט דווקא אל הכוס שלה, אני יכול להביט ברצפה למשל, אבל אז טיפה נקווית בין השפתיים החבוקות ואני מבין שאני לא יכול להסיר את המבט. האצבעות של הגברת מעניקות לי ליטופים ארוכים, רכים. עוד רגע ואני נופל לעולם שכולו רע. עולם של אשכים המאיימים להשבר. עולם שיש בו עוד פחות רחמים מאשר כאן על הספה. הגברת לא מסתכלת אלי ובאצבעות שלה אין אפילו שנייה של חסד.

אנחנו מתנדנדים בין שמיים לארץ. הידיים שלי מתוחות כנגד האזיקים.

סטלה מסיימת לנקות את השידה, קמה והולכת בלי מילה.

הגברת עוד מלטפת רגע ועוזבת. הזין שלי קופץ ויש עוד רגע של חשש, אבל הוא לא פולט דבר, אולי מלבד דמעה בודדת.

"שמור את העיניים שלך לעצמך", אומרת הגברת וחוזרת להקליד הודעה.

עיניים ופיות מתרחבים בתדהמה.

"מה? זה הכל נכנס?"

שניצל ושטרודל.

הנוער מזדקפת למרגלותי, כולה מטר וחצי של חוצפה. היא מחייכת חיוך בלתי מוכר: במקום המבוכה החשופה יש שם משהו מאוד מרוצה מעצמו.

"תראה לי את הזין שלך", היא אומרת בטון שאינו משתמע לשני פנים. הטון הזה מעורר בי בלבול: המילים "למה", "מי", ו"מת" צפות בראש שלי בערבוביה ובכל זאת אני מראה לה את הזין שלי. החיוך לא משתנה, לא מתרחב ולא מצר. פתאום -- זה בלתי סביר בגלל תופת-הקיץ בחוץ אבל בכל זאת -- משב של רוח קרה מצמרר אותי, על מבושי החשופים.

"עכשיו תהיה על ארבע".

עכשיו הגזמנו. זה סוג הגוזמה שמוביל למבול של סטירות ולערב נחמד בפינה. דומני ששנינו יודעים שהיא הגזימה אבל החיוך המבסוט מעצמו לא מסגיר שהוא יודע. אני שוקל את צעדי ומחליט על תגובה ראויה. אליה וקוץ בה: עד שאני מגבש תגובה מסתבר שאני כבר עומד על ארבע. היא מסתכלת על התחת שלי ושואלת, "למה לא לבשת את המכנסיים בחזרה?"

למה, באמת?

"זה בגלל שכל כך מיהרת לרדת לרצפה בשבילי?"

לזה כבר אין לי תשובה. הכל משונה עכשיו. זה כמו להכנס בדלת של הבית ולמצוא את עצמך בקניון הזהב בראשל"צ. אין לזה הסבר.

"גע עם הזין ברצפה".

"מה?"

"גע עם הזין ברצפה".

הבנתי בפעם הראשונה. אני מבצע חצי שכיבת סמיכה, נוגע בקצה העטרה ברצפה, שואל את עצמי מתי לאחרונה עשיתי ספונג'ה, מתמתח בחזרה ומתנשף. אני מסתכל על הפה שלה, מחויך אבל קר, וחושב על הכוס שלה, טיפות נקוות בפיו כשאני אומר לה שהיא ילדה טובה.

"עוד. עוד פעם. אל תפסיק".

הזין שלי נוגע ברצפה עוד פעם ועוד פעם, וכל נגיעה מזכירה לי שעומד לי מהחרא הזה. אני מביט למעלה לחפש את הפנים שלה ומבין שהיא כבר לא בחדר. אני שומע אותה מחממת משהו במיקרו. אני לא מפסיק.

כף רגל בודדת -- אולי רק בוהן -- מופיעה בשדה הראייה שלי. "אני רוצה שתזיע בשבילי", אומרת הרגל.

הכל קשה: הרצפה, שכיבות השמיכה, הזין שלי, הסיטואציה. אני מסמיק -- כנראה שבארבע לחיים.

"מה אתה רוצה לעשות לי עכשיו?"

תמונה מתבהרת במוח שלי: התחת והירכיים שלה מלאים בשורות-שורות של חבורות.

"שאלתי".

אני עונה בכנות: "אני רוצה לנשק לך את הרגל". המצח שלי מטפטף על הרצפה.

"שוב".

הרגל מתקרבת ומתרחקת משדה הראייה שלי. "אני רוצה לנשק לך את הרגל".

"זה פתטי".

אני מסכים. הזין שלי, לעומת זאת, מתפלש בסיטואציה בחדווה של ילד שמצא שלולית לקפוץ בה. כל נגיעה ברצפה מעבירה בו צמרורים של עונג פתטי. "פתטי", אומר הזין שלי בשמחה. "פתטי", אני מסכים בקול.

"שוב".

"אני פתטי". הרגל קרובה מרחק של זוג שפתיים, ובכל זאת משהו מובך וחשוף בתוכי מבין שאסור לי לנשק.

"שוב".

"אני מאוד פתטי", אני אומר, מבין פתאום שעוד רגע והזין שלי ישאיר אחריו משהו שיכריח אותי לעשות ספונג'ה.

"עכשיו תפסיק".

אני מתנשף.

אני מסתכל למעלה.

הנוער מתנשאת מעלי, כולה מטר וחצי של חיוך בלתי מוכר.

אני מבין למה היא פנתה אלי: החזות המכובדת שלי, כזקן הקהילה, לא הותירה בה ספק שאני אנהג כלפיה כג'נטלמן, לפחות במגבלות הז'אנר. הייתה לה שאלה לשאול אותי. אבל לפני כן היא הייתה צריכה לגשש קצת.

"אפשר להזמין אותך לדרינק?" היא שאלה, חייכה קצת, בעצבנות מעושה.

"בטח".

"הא ודא", היא אמרה. כלומר היא אמרה משהו אבל לא באמת הקשבתי. הצגתי את עצמי בנימוס.

"אני רוצה לשאול אותך משהו. ותרגיש חופשי לענות מה שאתה הכי מרגיש--"

"אין צורך בהקדמות, עלמתי", אמרתי.

"אני רוצה בבקשה לבקש ממך לגמור", היא אמרה, ושכחה לסגור את הפה.

"את רוצה לבקש ממני רשות לבקש ממני רשות לגמור".

"כן וגם ש... שתסכים לצפות".

"גם שאני אגיד לך אם מותר לך לגמור וגם שאני אצפה בך עושה את זה".

"תראה", היא אמרה בעצבנות. אולי לא מעושה. "זה ממש יעזור לי, אתה בסך הכל לא חייב לעזור לי ואתה נראה כמו אדם מכובד, מזקני הקהילה, אז סליחה שנפלתי עליך ככה אבל זה ממש -- אתה לא מבין עד כמה זה יעזור לי".

"תראה מה זה, סטיב", אמרתי לברמן, שלא קראו לו סטיב ולכן די התעלם ממני, "בנאדם לא יכול לשתות דרינק אחד בבר הזה לפני שמגיעה אליו -- איך אמרת שקוראים לך?"

"ליאת".

"ומי שלח אותך הנה?"

"הדומית שלי. סשה".

"בואי לשירותים".

***

אנחנו נדחסים לתא בשירותים של הנשים.

"אני יכולה -- כאילו -- אולי לאונן על האסלה ושאתה... כאילו תעמוד ליד הדלת?"

מילניאלס.

"בוודאי שמת לב", אמרתי לה, "שעוד לא הסכמתי שתגמרי".

"עוד... או--קי..."

"את שואלת את עצמך מה המחיר שלי".

"כן? זה מה שאני... אוקי..."

"תראי", אני אומר, "את חדשה בזה. רדי על הברכיים ותני לי לתת לך את הסטירות עם הזין".

אני מוציא את הזין דרך הריצ'רץ'. "תורידי חולצה מתוקה", אני אומר לה. "לא הכל צריך להגיד לך".

היא מורידה את החולצה. אני מוריד לה אחת עם הזין שמכאיבה גם לי -- מה הקטע עם הריצ'רץ'? אני חדש פה? המבט שלה בכל אופן נעלב ומופתע. אני נותן לה עוד כמה -- ימין, שמאל, ימין שמאל. המבט מופתע כל פעם מחדש.

"את יכולה לאונן", אני אומר לה בין סטירה לסטירה. מדי פעם הזין שלי נתפס בין השפתיים שלה ומשמיע קול של "פוק!"

אנחנו משתתקים ומתנשפים. קול הזין שלי מכה בלחיים שלה, ואותו "פוק" מזדמן, מהדהדים בקירות השירותים. מדי פעם מישהי נכנסת, מישהי יוצאת.

"אני יכולה לגמור?" היא לוחשת לזין שלי.

"יותר חזק".

"אני יכולה לגמור!" היא צועקת, ומישהי במושב לידינו מצחקקת. "כן".

היא גומרת ואני מכניס את הזין למכנסיים.

***

אחר כך הטלפון שלי מצלצל.

"איך היא הייתה?" שואלת סשה.

"כרגיל".

"זה בחיים, אבל בחיים לא יקרה".

"את עוד תתחנני לזה. ותתחנני יפה".

*****

המים רותחים על העור שלה. מתחת לפופיק, החגורה המתכתית נוטפת מים וסבון. האזיקים האלו שנדבקים בוואקום לחרסינות הם תוספת חדשה למקלחת שלנו ואני נהנה להסתכל עליה, פשוקת רגליים וידיים, כאילו מחכה לחיבוק. "המון צעצועים יש לי פה", אני מעיר, ומשחק לה עם הפטמות. מדד האנחות עלה משמעותית בשבוע האחרון ואני יודע שעד כמה שחם ורטוב פה בחוץ, בתוך החגורה זה מערכת מטאורולוגית אחרת לגמרי. אני שולף מפתח והעיניים שלה נפתחות רחב-רחב.

"אל תדאגי", אני אומר מבעד למים, "זה רק בשבילי".

אני מלטף את הזיפים בני השבוע ומתרפק עליה ועל הקולות שהיא מפיקה. מבעד לפעיות חסרות האונים נשמע שהיא אומרת משהו. משהו כמו...

"את שואלת כמה זמן?"

היא מהנהנת.

אני מניח יד על החרסינה, ליד הראש שלה, ומתקרב קרוב-קרוב לחיבוק, ונכנס אליה בלי הרבה גינוני טקס. החרסינות מהדהדות מים זורמים ואנחות. "מה יקרה לך אם תגמרי?" אני שואל באוזן שלה אבל היא מעבר לשלב המילולי. אני מזיין אותה לאט. "את אוהבת מים קרים?" היא גונחת לשלילה. "את תרצי להיות פה מתחת למים הקרים עד שנלך לישון?" האנקות מתגברות: יותר קשה לא לגמור כשאומרים לך עד כמה שאסור לך.

"מה שנעשה זה ככה", אני אומר, "מותר לך לגמור -- תני לי לסיים -- פעם אחת על כל פעמיים שאני גומר לך בתחת. זה נשמע לך הוגן?" זה לא נשמע לה הוגן, ונשמע גם שמתחיל להיות לה קשה באמת. "את צודקת. כל שלוש", אני גונח, מתקשה גם כן. החרסינות סואנות עכשיו. אני חושב על השכנים שהאמבטיה שלהם צמודה לשלי וזה מדליק אותי עוד יותר. "והנה הקטע, את תצטרכי לשכנע אותי".

אני גומר בתוכה ומשאיר אותה שם לטפטף.

****

הוויסקי שוחה לי בראש כשהיא פותחת את הדלת ואני הולך עד הכורסא ונוחת שם. היא באה אל הספה, על ארבע וחתולית, פורמת לי את המכנסיים בלי לשאול. אני מניח את הראש הכבד שלי על הכורסא ומלטף את הראש שלה ומעיר שהתגעגעתי להיות בתוך הפה החמוד הזה.

"אולי", היא מהמהמת לתוך התחתונים שלי, ולא מוסיפה.

"אולי מה".

"אולי. שאתה יודע,"

"אני יודע אבל אני רוצה שתגידי", אני אומר.

"אולי תזיין אותי בתחת".

"נה", אני אומר. "תמצצי".

****

"אבל עבר שבוע מאז שהבטחת", היא בוכה לי באוטו, ואני חושב על הזיפים שלה גדלים בתוך הכלא שלהם והזין שלי עומד כל כך מהר וכל כך חזק שאני צריך לחנות בצד הדרך ולזיין לה את הפה.

"הפה שלך מספיק לי", אני אומר למאחורה של הראש שלה. אני אוהב לנהל איתה שיחות חד צדדיות. "מה שהבטחתי זה שתצטרכי לשנות את דעתי".

****

אני נכנס לסלון ושם, על השטיח, מחכה לי תחת ממלמל.

מאחורי התחת יש ראש שמונח יפה על הרצפה ומתחתיו יש רגליים פשוקות. מילמולים עולים מאיזור השטיח, ועד כמה שאני יודע הם יכולים לעלות מהחור המוצג לראווה בין שתי הלחיים שרצועות נאות מחבקות אותן בדרכן לחגורה על המותן.

"בבקשה בבקשה תזיין אותי בתחת", אומר התחת ומעכס בפתיינות.

"לא יודע".

"כדאי לך כל כך!"

"למה".

"התחקנתי והתכוננתי ו--"

"לא ביקשתי".

"והוא כל כך צר ונעים ומחבק! ויהיה לך כיף!"

"לא יודע אם בכלל יש לנו חומר סיכה, והכל סגור כבר. תביאי את הפה".

"לא צריך לוב!" מוחה התחת. "הרוק שלי יספיק--"

"בטוחה?"

"בבקשה בבקשה בבקשה --"

"וואו", אני אומר. "זה נשמע שאת ממש רוצה שאני אזיין אותך, תחת".

"כל כך. כל כך בבקשה".

"את תבכי?"

התחת עוצר את עיכוסיו ונראה שהוא חושב. לאחר זמן מה: "מבטיחה".

"מבטיחה?"

"מבטיחה".

דברים שנשמעים סקסים רק מרחוק: זיעה.

חברים, בואו נודה על האמת: זאת התקופה הכי משמידת-ליבידו בהיסטוריה המשותפת שלנו יחד. זה לא רק שבחוץ יש יותר מדי מעלות או שיותר לח בחוץ מאשר בתחתונים של סאבית שאמרו עליה שהיא ילדה טובה, ושהזיעה שלי פיתחה את היכולת להזיע, ושיש לפי מקורות מוסמכים מאוד מאוד כל מיני מגפות שעוברות בזיעה, ושהממשלה ממשלה, כלומר זה מן הסתם כל אלה, אבל מעל כל זה הכל מרגיש חמוץ ודוחה כמו בשביתת אנשי הזבל של 99'. תמיד מגעיל פה בקיץ, אבל מגעיל יכול להיות מושך, ומה מושך עכשיו? שושקה מורידה את התחתונים בשירותים של תחנת משטרה? ריח של גרעפס עצמי בתוך מסכה רטובה מזיעת אף? הפן-פיק שכתבתי על אוסנת מארק ומירי רגב עושות היאבקות חופשית בבריכת חומצה? תעשו לי טובה. הכל חמוץ עכשיו, כולל החתום מטה, שהריח עכשיו בטעות את הצווארון של החולצה שהוא לובש. זו שנת הזיעה, ולא הזיעה המבהיקה על העור לאור נרות אלא זאת שמתייבשת על מושב של אוטובוס בלי חלונות.

אני לא בוכה. אתם בוכים.