ירקרקות האופר

ריצ'ארד ברטון -- לא השחקן עם הקול הסקסי שהיה פעם אבא של סופרמן, אלא בריטי סקסי יותר מהמאה ה-19 -- תרגם לאנגלית והנגיש למערב את הקאמה סוטרה (אבל אתם ילדים רכים אז לא מדברים על זה) ואת אלף לילה ולילה, שהוא המדריך העתיק ביותר בנמצא לאיך מושכים מערכת יחסים עם מישהו שעומד לזרוק אותך (ומחר, מלכי, אראה לך איך אני יודעת למצוץ ולשרוק). הגרסה של ברטון כבודה במקומה, אבל מבחינתי אלף לילה ולילה האולטימטיבי הוא גרסת ספר הילדים של גלילה רון-עומר-פדר-סממה, ספר, או סדרת ספרים, אפורה וכעורת כריכה ומנוקדת ולפחות במקרה שלי מלאה בכתמי קריאה. 

יש שם סיפור שהולך ככה.

דייג עני עומד על החוף ומתפלל לאלוהים לארוחת ערב. הוא מטיל את הרשת מעל המזח ומושך אותה ומוצא שם כד קטן החתום בחותם שלמה. כד זה לא דג אבל הדייג זורם. הוא שובר את החותם, עשן סמיך, ג'יני ענק עומד על החוף, בנוהל.

"עכשיו", אומר הג'ין, "אתה יכול לבחור איך למות".

"רגע אחד", אומר הדייג. "רגע אחד. אני אולי דייג עני ואנאלפבית אבל צפיתי ב'אלדין' בקלטות VHS גם בגרסה המקורית וגם בדיבוב לעברית עם טוביה צפיר. אני יודע מה מגיע לי: זה שלוש משאלות וקוף שהוא גם פיל".

ובתמורה הג'ין מספר לו את הסיפור הבא.

"במאה השנים הראשונות", הוא אומר, "צעקתי בתוך כלאי הקטן והתפללתי להשם יתברך והבטחתי שמי שישחרר אותי -- אתן לו זהב ויהלומים. ובמאה השנים שלאחר מכן, בעוד ברך שמאל שלי קונה אחיזת עד בתוך הנחיר הימני והראש שלי מקבל צורה של למטה של פקק, נשבעתי שמי שישחרר אותי -- אוביל אותו לאוצר שעין אדם לא שזפה כמותו מעולם. אבל המאות נקפו ואיש לא בא ונשבעתי לעצמי -- מי שישחרר אותי עכשיו, אהרוג אותו".

"אז אתה אומר שהכל בחיים זה טיימינג", אומר הדייג.

"משהו כזה", אומר הג'ין.

לפעמים -- למשל בשבועות כמו זה, אבל באמת שלא רק -- אני חושב שיותר מדי מתפיסת העולם שלי מבוססת על הג'יני הזה.

מישהי שאלה בפורום שאלה מעניינת: למה יש כל כך הרבה יותר נשלטים משולטות? אני די בטוח שאין כל כך הרבה יותר, אז יצאתי לברר. לכלוב נרשמו 24.32 אלף משתמשים שהצהירו על עצמם שהם גברים ו-11.24 אלף שהצהירו על עצמם שהם נשים. זה יחס של 2.16 גברים על כל גיברת. כבר סקסי!

היחס בין נשלטים לשולטות הוא 2.5 נשלט תת כל שולטת. כלומר, היחס בין נשלטים לשולטות קצת יותר גבוה מהיחס בין גברים לנשים. 15% זה לא הבדל זניח, אבל זה בטח לא כל כך. 

אדם חרוץ פחות מירוקפור הנאמן שלכם היה עוצר כאן, צועק "QED!", משליך פיצצת עשן ונעלם מהבמה. אבל התמונה המלאה פה -- כאילו, היא תפתח לכם תראש, בנאדם. תראש. ובשביל לדעת את התמונה המלאה, בנאדם, צריך להסתכל על היחס בין שולטים ונשלטים ובין שולטות ונשלטות.

אבל קודם תנו לי לשאול אתכם שאלה. אם לא הייתם יודעים שום דבר על בדסמ, לפני שמילאו לכם את הראש בסטריאוטיפים ובאגדות על איך שולט מתנהג ומה זאת נשלטת "אמיתית" -- איזה יחס הייתם מנחשים שיש בין אנשים שולטים ואנשים נשלטים? התשובה היא שבלי שום ידע מוקדם, לא הייתה סיבה להניח שיש יותר מגלומנים פגומים רגשית עם תסביך אלוהים מאשר ג'אנקיות ריגושים אנוכיות עם תסביך אב, או פחות ערסיות במחוכי עור מתפקעים מאשר מכורי פורנוגרפיה על הקשת האוטיסטית. בואו ונצא מנקודת ההנחה הזאת, שאנחנו לא יודעים כלום על בדסמ. 

היחס בין שולטים ונשלטים באמת כמעט שקול: 1:1.1 שולט על כל נשלט. אבל שופו: בכלוב יש 1.56 נשלטות לכל שולטת (שולטים FTW!) מעתה אל תאמרון שיש בכלוב יותר נשלטים משולטות, אמרון שיש יותר נשלטות משולטות. 

"אבל ירוקפור", תגידו, ותטעו: זה לא השם שלי. זה סתם כינוי באינטרנט, "אבל הפער בין נשלטות לשולטות מאשר את כל הסטריאוטיפים התרבותיים שהכרחת אותנו לזנוח. זה לא מוכיח שנשים מעצם טבען הן כאילו פחות זורמות כזה ויותר פסיביות כזה ופלגמטיות כזה ולא יוזמות אף פעם וכאילו אוהבת לשבת בלי להזיז אצבע ובסוף לקטר על הכל וכאילו מחכות לגבר שיביא להן בראש נבוט?" ואני אומר: העובדה שבמקרה תיארתם את כל חיי המין שלי לא אומרת שאתם צודקים. זה מה נקרא not even wrong: מעשייה יפה בלי ראיות במציאות. באותה מידה אני יכול להגיד שכל היהודים הם תגרנים תאבי בצע, ולמרות שגם זה נכון, זה לא נחשב ברמה של הדיון שלנו.

מה שיותר סביר זה שאין בעולם יותר נשלטות משולטות. באותה מידה אין יותר סוטים מסוטות. הסיבה שכל השולטות האלו חסרות במלאי של הכלוב זהה לסיבה שפחות מרבע מהכלוב נשים: לא כולנו צריכים גלגלי עזר כדי לרכב.

זה שאין לדעת מה ילד יום.

אין לדעת! גם כשחושבים שיש - אין. אולי יש קופסה ריקה של לדעת בירכתי המקרר. אבל היא כאמור ריקה.

ייתכן שיש בה עובש, אבל זהו.

אין.

והיום - מה שהוא נושא ברחמו עלול להיות פג שחור, צמוק ומת. או ילוד חי ובריא גוף ומפגר בשכלו. או חמור מכך: ליכודניק. אי אפשר לדעת דברים כאלו.

כלומר, אני יודע. אני בעלתי את היום הזה והפריתי אותו בזרעי ירוק הזנב ואני יכול להגיד לכם בדיוק מה ילד היום הזה.

אבל מבחינתכם - אין לדעת.

האם יותר:

1. מחמיא;

ב. מדפרס ברמות של מישהו מפנה לך מקום באוטובוס;

3. מקריפ?

דומני ש-1. אבל אני לא בטוח.

אחת מאופנות האינטרנט שאני הכי אוהב היא Dog Shaming, שבמסגרתה בעלי כלבים שסרחו (הכלבים סרחו, כן? לא הבעלים) מביישים אותם אונליין. הכלבים לא יודעים מה קורה אבל זה עדיין מצחיק.

עכשיו, הרעיון עלה לי בעקבות מאורעות ליל אמש. כפי שאתם זוכרים, שלחנו את אולי שלנו להביא: (1) בקבוק ענק. עצום, כן? של חומר סיכה; (2) סוכריה על מקל.

עכשיו, בואו נראה איך היא חזרה.

רעיונות לעונשים - בתגובות.

הבעיה, חברים, בי. לאחרונה התחלתי להבחין בקיומה של... מין... רכות שכזאת ביחסי אל אולי. הרכות נצברת בחשאי בדפנות הלב, כמו כולסטרול, ולאט לאט, בלי שתשים לב, היא כורכת את עצמה סביב השרירים שמרימים את היד ומנחיתים אותה על ישבנים. הצעקות נהיות מחוייכות יותר. העינויים מתקצרים כדי לפנות מקום לרגעים ארוכים של מין מתוק ורך. רך. הרכות מרפדת את הציפורניים והשיניים ומקהה את עוקצן, וגם המוח יעיל פחות, משום שפתאום יש לקריאות מצוקה מין מענה בתוך הנפש שלי. פתאום לפעמים אני מקשיב להן. הרכות פתחה לשכה לפניות הציבור ממש בתוך הבטן שלי, גם כן קצת כמו הכולסטרול. באחרונה אני מהרהר רבות על ערכי כדום. שקלתי לפנות לאולי בבקשה שנתחלף, אבל אולי לא מרשה לי להתחלף. 

למשל, בצהרי שישי הופיעה אולי בדירתי, כולה שופעת שופינג, והצהירה שאין לנו זמן, משום שהיא צריכה לצאת ממש עוד חצי שעה. הטלתיה על המיטה ואמרתי, זה בסדר, פשוט נתחיל ישר בתחת. ואני לא אומר שהתחינות לרחמים לא נעמו לי. נעמו. התכוננתי לנעוץ את עצמי בתוכה כשאני צף על הדי היללות הנפלאות, המבוהלות שלה. אבל... מה זה פה, חברים וידידים, האם זה לא ירוקפור, בכבודו ובעצמו, מפשפש בארון התמרוקים כדי למצוא דבר מה שישמש כחומר סיכה? היבש הרוק בפיו? והאם זה לא אותו ירוקפור, מיכל של אולטראסול ד"ר פישר ("חוסם מעל 90% מקרני השמש!") בידו, מחליק בעדינות קדימה-אחורה כדי שלא להבהיל את שושנתה העדינה של סאביתו, ממש כאילו -- ויסלחו לי קוראי וירחם השם -- היה מזיין את עכוזה של איזו ונילית?

הרכות היא סרטן המנשנש בבני מעינו, המאיים להפוך גם את הקשוח בדומים לדמות נרפית, מאוהבת ומרצה, משהו שהיה הולך טוב ב"רמזור". אני מבטיח לקוראי הבלוג הזה ולידידי הקומוניזם העולמי כי מעתה אעמוד דרוך על המשמר וכל ניצן של רכות -- אקפד את ראשו טרם יבקע מן הביצה. 

למשל, זה עתה הודעתי לאולי שכשהיא מגיעה, שתעבור בסופרפארם ותקנה נוזל סיכה, ומיד התעשתתי ואמרתי, "את הבקבוק הכי גדול שיש להם. ותקני גם סוכריה על מקל. ותניחי ככה על הדלפק את הבקבוק העצום של הלוב ואת הסוכריה על מקל. ואז תני חיוך למוכרת".

אולי עיכלה את הדברים ושאלה, "ואם זה מוכר?"

"אז תקרצי לו". 

"מה דעתך על זאת?"
"מי?"
"זאת שעומדת מולך עירומה".

לדבר עם אולי זו לא תמיד משימה קלה. כשאולי פוגשת בבדסמ עוצמת המפגש מכה אותה באלם. יש בזה כל מיני הנאות קטנות: לדרוש ממנה לדבר דווקא כשהיא הכי ככה. הלסת עולה ויורדת והשפתיים נפתחות ומהססות ונסגרות שוב. רק כשדעתה מתיישבת בתוך הערסל החמים של הבדסמ -- ורק מדי פעם, אם התנאים הבשילו -- יוצאות מילים. היא תסתכל עמוק בעיניים, השפתיים ייפתחו, ולאחר זמן מה תתגנב מילה החוצה, בלחש, ואני ארכין את הראש והיא תגע בתנוך עם השפתיים ותדבר ככה, בקול ילדותי ורועד. במסיבות זה מתגלה כיתרון: האוזן על התנוך יוצרת בועה אינטימית סביבנו. יש המון אנשים אבל אנחנו שם לבד.

אנחנו יושבים על הבר ומסתכלים על בחורות.

"מה דעתך?" אני חוזר. הראש של אולי רוכן בהכנה לעלבון (בכלל, אולי אוהבת להקדים תגובה למכה: בדרך כלל היא תתחיל לצעוק שניה או שתיים לפני שאני אכה אותה). "מה איתה", היא סוגשל שואלת.

"שמת לב שהיא נראית ממש כמוך?"
"מה למשל".
"טוב, למשל, ממש כמוך, היא עירומה".
"אבל לא בדיוק..."
"נכון, היא כמוך, אבל עם ציצי מושלם".

הבדסמ מטיל על אולי את צילו והיא משתתקת. השיניים שלה נסגרות סביב התנוך שלי. אני מנחש את השאלה שהיא לא שואלת ועונה: "כן, הציצי שלה הרבה יותר טוב משלך".

כעת אולי כולה נלפתת סביב התנוך שלי. אני מפשק את הרגליים שלה.

"אולי אני אקח אותה הביתה?"
אולי נאנקת באוזן שלי.
"אל תדאגי. את יכולה לבוא גם".
השיניים מתהדקות סביב התנוך והאנקה נהיית קצרת רוח יותר, מתחננת.
"אם תסיעי אותנו יפה אני אתן לך לשבת בפינה..."
השיניים שלה מאיימות לתלוש פיסת בשר מתוך האוזן שלי. הבל הפה שלה מלטף לי את עור התוף. ציצימושלם מפטפטת עם חבריה בשמחה, לגמרי לא מודעת לתפקיד האינסטרומנטלי שהיא משחקת בינינו.
"...לצפות..."
השיניים משחררות את בשר האוזן שלי והמהומי המסכנות נפסקים. אולי משלבת ידיים, הסנטר נוגע בחזה שזה עתה הפסיד את הבכורה לטובת האישה הזרה והעירומה בקצה הבר. היא מצפה לניחומים. תחת זאת אני אומר, "אם את באמת כועסת, למה את כל כך רטובה?"

המהומי המסכנות שבים ומתגברים באוזן שלי ואני אומר לה, "דמייני איזה טעם יהיה לזרע שלי כשתלקקי אותו מהרגל שלה" והשיניים נלפתות שוב בתנוך.

קיימת (או אפשרית) אידיליה בדסמית זוגית וניתן לשלב בין רוך ואהבה לבין הגשמה מלאה של צרכים בדסמים.

כינויים מקטינים ומעליבים, ובייחוד אלו שלוחצים על נקודות רגישות, הם דרך לגיטימית להביע חיבה, והם עדיפים עשרות מונים על כינויי חיבה ונילים נדושים וריקים מכוונה אמיתית כמו "מאמי" ו"מותק". 

כשאת באה למיטה תביאי איתך את הקיין החדש ואת הכרבול הכי טוב שיש לך.