ירקרקות האופר

"כך נושקים אצלנו", זלמן שניאור, 1905. לשיר המלא ולדיון מעניין בפייסוש של דורי מנור.

בפעם הבאה שניפגש אני רוצה ללמד את עצמי לקשור. זה משהו שלא טרחתי לעשות אף פעם - חיבתי הידועה למסקינגטייפ חבלה ידועה. תפני לנו הרבה זמן כי אני אוהב ללמוד לעומק. נצפה ביחד בסרטונים מיוטיוב ונלמד איך לעשות את כל הדברים הבסיסיים - חזייה, קשר-פות וכאלה. מדי פעם אני אסתבך עם החבלים (מסקינגטייפ חבלה זה כל כך יותר קל. אבל בואי נתמקד) ואת תתחילי עם ההערות הטיפשיות שלך, ומדי פעם אני אצטרך למצוא את הקרופ ולהזכיר לך שדעתך לא מאוד נחשבת פה. אחרי כמה זמן אני פשוט אדחוף את התחתונים שלך לפה שלך ואאבטח אותם - ורק כדי לחסוך בחבל - במסקינגטייפ חבלה. אחרי זה ימאס לי מהחבלים ואני אקשור את הידיים שלך מאחורי הגב עם, ובכן, מסקינגטייפ חבלה, ואזיין אותך ככה בעמידה, על הקיר. אבל אני אדליק חימום. תפסיקי לבכות. יהיה חימום אני אומר לך. אוקי, אני לא אזיין אותך על קיר חיצוני, רק פנימי, ואני בכל זאת אדליק חימום. למה את עדיין בוכה?

לך תקשור יהודים. 

הבחורה שעומדת בכניסה ל"דראגון" נראית כאילו היא הלכה לאיבוד בדרך למועדונים היותר אופנתיים בצד השני של העיר: היא גבוהה ודקה ולובשת מעיל פרוותי ארוך שמתחתיו מציצות זוג רגליים חשופות. היא הלכה לכאן יחפה מהאוטו, סרגיי מעיר לעצמו. היא אוספת את תועפות השיער הזרחני שלה לצמה וחובשת כובע רחצה פרחוני, סבתאי. מעליו היא מרכיבה משקפי שחייה.

האיש שאיתה, בסרבל לבן וכובע לבן מטופש, נראה לסרגיי בהתחלה כמו נושא הכלים שלה, עם תיק הכושר המלא ("קאנטרי גלי גיל", אומר הכיתוב המתקלף בצד) ומין שלט כזה. ושולחן. האיש סוחב איתו שולחן. אבל כשהם עומדים שם בחוץ ומחכים שסרגיי ימצא את השם שלהם ברשימת המוזמנים (סרגיי איתר אותו מזמן, אבל הוא רוצה להסתכל על הבחורה עוד קצת) הוא רואה שנושא הכלים מכוון את הבחורה האופנתית: תעמדי פה, אל תזוזי. הוא מניח את התיק הכבד באנחה, ואז את השולחן, ועליו את השלט (השלט הפוך, אבל סרגיי מזהה שם את המילים "הקהל" ו"חופשית"). עכשיו אפשר לראות שגם הכיסים של המכנסיים הלבנות מלאות דברים. האיש מוציא משם מה שנראה כמו בקבוק קטשופ שמישהו מילא בצבע ירוק. הבחורה מיטיבה את משקפי השחייה שלה ומהדקת את השפתיים לפס דק. הבחור מכוון אליה את בקבוק הקטשופ כאילו היא הייתה צ'יפס שובב ומשפריץ. הפנים נצבעות בצבע ירוק, וכך גם המשקפיים והכובע, וזה נראה קצת כמו חיילת קומנדו שמסווה את תווי הפנים לפני קרב. חיילת הקומנדו ממצמצת בשפתייה. סרגיי לא מתרגש. זאת כבר המסיבה החמישית שהוא מאבטח ב"דראגון" ולמרות שהוא עוד לא ראה משהו בדיוק כזה, הוא כבר יודע שבימי חמישי קורים בחניון הזה דברים משונים.

הבחור מרים את התיק שלו על הכתף, אז את השולחן והשלט, ולבסוף - לוקח את הבחורה ביד ומוביל אותה כמו שמובילים עיוורת. הוא חולף על פני סרגיי כאילו לא הייתה רשימת מוזמנים מעולם. כשהבחורה כושלת במדרגות המעיל שלה נפתח ומתנופף וסרגיי זוכה לראות גוף עירום וכוס מגולח למשעי.

במועדון הבירות חמות והמוזיקה מהאייטיז, כרגיל. האיש בסרבל הלבן מוביל את הבחורה במעיל הפרחוני המתנופף לחלקה ריקה והחפצים שהוא נושא נופלים לו מהכתפיים ממש בעוד הבחורה פושטת את המעיל בתנועה חלקה אחת ונשארת עומדת, עיוורת ואולי קצת רועדת, וכמובן: עירומה. ראשונה יוצאת מהתיק יריעת פלסטיק ענקית. האיש פורס אותה בסבלנות על הרצפה ומכוון את הבחורה שלו שתעמוד במרכז שלה. אחרי זה השולחן מוצב לידה, ומהכיסים ומהתיק נשפכים עשרות חפצים: מכחול דק ומברשת עבדה, פחיות צבע אדומות, ירוקות, סגולות, ספוגים וכמה שפופרות ליפסטיק ועוד דברים. אחרון הוא מציב את השלט ממש לרגלי הבחורה: "פרויקט אמנות בשיתוף הקהל. ההשתתפות חופשית. אל תתביישו!"

הוא לוחש לבחורה באוזן ("עמידת מוצא") והיא מזדקפת, מבליטה את החזה ומשלבת ידיים מתחת לשכמות. הוא מתיישב על הבר, בסמוך, ומסתכל. עובר זמן מה וליד השולחן ניצבים כמה נשים וכמה גברים, בוחנים את המברשות והצבע.

מה שהכי עושה לי את זה בעולם זה שצד א' (לדוגמה: אני) יודע שהוא יכול לעשות כל מה שבא לו, כל מה שעולה לו בראש, וצד ב' (לדוג': את) יקבל את זה בשמחה. 

כשהיא גומרת משתרר פתאום שקט בראש שלי ואני מניח את המצח על החלון הלבן מרוב אדים. אני חושב שבטח יש אנשים שעבורם רגעי השקט הנדירים האלו מגיעים אחרי שנותנים *להם* מכות, אחרי *שהם* גומרים. האופנוען מקיף את הרחוב בפעם הרביעית מאז שהיא הפשילה את המכנסיים וחלצה נעל אחת ביד רועדת. מסכן. קשה למצוא חנייה. אני תוהה מה הוא רואה בתוך המכונית הקטנה עם החלונות המאודים: אולי רגל חיננית אחת על לוח המחוונים. מצח על החלון. אולי יותר, מי יודע? אני מפרגן: יתכן שבלי כוונה הוא היה שותף גדול יותר משציפה בעסק המהביל הזה. האצבעות שלי, חופשיות מאחיזת הדגדגן, לופתות את המותן שלה והשקט מפנה את מקומו לגרגור עמוק. כמו הטובים והגרועים בנרקומנים תיכף ארצה עוד מנה. עוד מעט האצבעות שלי ישייטו במורד הבטן השטוחה, חמודת הפופיק, ויחפשו נקיקים חדשים לתייר בהם. השקט, ככל השקטים, לא מספיק. אולי אף שקט לא יספיק לעולם. אורות מתקרבים במראה האחורית ואני תוהה אם גם האופנוען, כמוני, חוזר לעוד הקפה.

כתבתי פרופיל חדש. אם יש לכן דגדגן או יש לכם דגדגן ברוחכם אתם מוזמנים להביא ריג'קטים (או לקחת אותי הביתה ולגאול אותי מהאתר הזה).

אל תבואי אלי להרים את הרגליים סוף סוף אחרי היום שהיה לך.

גם אל תבואי להתנחם.

אל תבואי עייפה ורעבה, מצפה למשהו במקרר

אל תבואי לספר לי איך עבר היום שלך עד כה --

בואי לכאן כשאת מוכנה לסבול.

אחרי זה, חבורות ושריטות מלבינות על לחיינו, תוכלי להתנחם בזרועותי. אולי אני אכין לך ארוחת לילה ואקח אותך לישון. ייתכן אפילו שאני אמנע מלהרדם בעוד את, עטופה בשמיכה ובידיים שלי, מספרת לי על היום שלך.

אבל לא בשביל זה באים.

ואני באמת חשבתי שראיתי הכל.

מי שלא נהנה ממערכת היחסים ילדה-אבא בפרקים הראשונים של "ויקטוריה" ישמח לגלות שבפרקים המאוחרים המלכה הצעירה עוברת מהפך כשהיא מתחתנת עם בוי-טוי צעיר, שדוף ועגמומי העונה לשם אלפרד. עכשיו, מי שנהנה ממשחק התפקידים הזה של מלכות ועבדים ימצא שם לא מעט נחת. זה נראה הרבה יותר אותנטי כשהמלכה היא אשכרה מלכה.

לכולנו יש פטישים מוזרים; אני למשל מנהל מערכת יחסים בלתי בריאה עם ההיסטוריה של האצולה הבריטית. לכן שמחתי לגלות את ויקטוריה, סדרה בריטית חדשה על השנים הראשונות למלכותה של, נו, ויקטוריה. הסדרה לא מבריקה, אבל הדיוק ההיסטורי מרשים, וכבר דיברנו על כמה חשובה תשומת לב לפרטים. הנה החלק שבו זה נהיה מעניין גם בשבילכם. הפרקים הראשונים מתארים את מערכת היחסים בין ויקטוריה, המלכה בת העשרה, ולורד מלבורן, ראש הממשלה המבוגר ממנה. "ויקטוריה" משתעשעת בסברה ההיסטורית שבין ויקטוריה ומלבורן היו יחסים רומנטים, מיניים, וגם סוג של dd/lg-ים: מלבורן הוא גם המורה הפרטי של ויקטוריה וגם מושא לתשוקה נערית. האמת ההיסטורית עוד יותר, איך נאמר, קיצונית: ויקטוריה עלתה על כס המלכות קצת לאחר יום ההולדת ה-18 שלה; מלבורן היה בן 58 באותו הזמן. בתקופה הקצרה שבה היה המנטור של ויקטוריה הוא החזיק חדרים בארמון בקינגהם. חיי האהבה של מלבורן מפריכים את כל מה שאנחנו חושבים על אנגליה הוויקטוריאנית: אישתו ניהלה מול הפרצוף שלו רומן עם לורד ביירון. היא אפילו פרסמה ספר שמתאר בפרטים צבעוניים את חיי המין שלה עם שני הגברים, המקורנן והמשורר (היא טבעה את הביטוי המפורסם על ביירון, שהוא mad, bad and dangerous to know). הוא בעצמו העדיף לטבול את הנוצה שלו בקסתות של נשים של חברים, תחביב שעלה לו כמעט בתפקיד שלו. והנה הסוכריה: ההיסטוריון בויד הילטון כתב על חיי המין של מלבורן:

Spanking sessions with aristocratic ladies were harmless, not so the whippings administered to orphan girls taken into his household as objects of charity.