ירקרקות האופר

לא במקום אלו שיש לי היום: כולם אחלה. אבל אני צריך עוד. אם אתם רוצים להיות חברים שלי, תשלחו מייל.

בחייאת זום-זום.

דני בר-און מ"הארץ" הלך לדאנג'ן עם חברה מהעבודה. הנה מבחר מהפנינים שהם הצליחו לדלות משם:

בפנים התחוור לנו שלא היה הרבה ממה לחשוש. ציפיתי לקירות מצופים בעור שחור, הצלפות עד זוב דם, צרחות ואיפור כבד, אבל המראה בתחילת הערב היה של דאנס קלאב די רגיל, פלוס כמה צלבים וכלובים.

מזל.

אבל מה שקורה בסשן נשאר בסשן, ולאחר מכן אין שום בעיה לשבת לבירה על הבאר, לצאת לפיקניק עם הילדים בים או אפילו להגיע לניחום אבלים על קרוב משפחה שמת, חס וחלילה.

מה, בלי להתקלח קודם?

וגם:

רובי, חובב שליטה בן 43 המבלה במועדון מיומו הראשון, מסביר שהיכרות קרובה לא סותרת את הסשנים, אלא מהווה תנאי להם. "אתה לא יכול לתפוס מישהי שאתה לא מכיר ולהצליף לה", הוא אומר.

קולטים? אתה לא יכול לתפוס מישהי שאתה לא מכיר ולהרביץ לה!

וגם:

"זה עושה להם נחמד שיודעים מתי יום ההולדת שלך ומביאים לך עוגה מפגרת מרולדין".

אם זה מועדון סאדו, זו צריכה להיות עוגה עם חרא בפנים או משהו, לא?

אין בעולם מספיק יד ואין מספיק פרצוף.

בחיי שמכל הדברים שיש לי להגיד על "הארץ", 80% מהם טובים. זה עיתון רציני שמלא באנשים שאיכפת להם, וכמו שהעירו לאחרונה, הוא היחיד שהמו"ל שלו עוסק בחדשות ולא בעסקי הסחיטה באיומים. לפחות בכל מה שקשור לחדשות: תראו מה קורה כשנותנים להם לכתוב על בדסמ. אז מתפרצת מהם כל הזעיר-בורגנות המציצנית והחלבית והיא עומדת לה בפינה של המועדון בזקפה כבושה ובחיוך נבוך, ובעוד שהיא מביטה משתאה ב"אחר" היא לא יכולה שלא להרהר בכך שצריך להזמין פנקס צ'קים חדש לחוג השחמט של הילד. 

וזה מוזר, כי אני אומר לכם, מידע אישי, שבין שורות "הארץ" לאורך שנותיו נמנו כמה וכמה כתבים שיכולים לדווח על הקהילה הזו מתוך ידע אישי מעמיק -- ממש כמו שבמקומון הפתח-תקוואי "ידיעות מלבס" יש כמה כתבים שיכולים להוציא מעצמם כתבה פחות תיירותית, זחוחה וסחית.

בר-און מסכם:

...ביום ההולדת גם מקבלים עוגה. כאן זה ישראל חביבי, אפילו עם מסיכה בחושך כולם מכירים את כולם. 

תודה חביבי. נתראה בשמיניות, מה?

לפני שמונה שנים, מינוס כמה שבועות, עניתי לכלובי כשהייתי שיכור ומאז ועד אתמול הייתי תקוע עם המנמ"ש של עורך המגזין. כמו הרבה מנמ"שים -- קצין בטיחות באש, מפקד נסיעה, א. שטיפת סאביות והחזרתן מנוגבות לימ"ח -- אתה מקטר קצת כל פעם שאתה צריך לעשות משהו, אבל בפנים אתה מגלה איזו קרבה אבהית לתפקיד, הוא הופך להיות חלק ממך. מהר מאוד אתה מוצא את עצמך נובח על חיילים שמשפצרים את הכומתה ליד המחסן שמנים ודלקים שיתחילו לגלות בטיחות באש או שאתה תתהפך על האימא שלהם. מה שאני מנסה להגיד זה שמתחת לכל הקיטורים, באיזה מקום מזוכיסטי אפשר להגיד שנהניתי להיות זה שצריך לקרוא את כל הפנטזיות המבהילות והמגלומניות של יושבי הכלוב בזמן שכל השאר יוצאים לשעת ת"ש. לפעמים היה כיף לדוג קטע טוב באמת מבין החוחים ולראות איך אנשים עפים עליו. לפעמים היה אפילו פאקינג מספק למצוא מישהו חדש, שבאמת יודע לכתוב -- Tenebrae, שהסיפור השלישי שלו במגזין חותם את העדכון האחרון שלי, הוא הכוכב המנצנץ האחרון בשורה של נצנצים שריגשו ושימחו אותי.

אני מודה לכלובי שהרשה לי להתפטר, וכל מה שאני צריך לעשות זה לנקות לו את הבית פעם פעמיים בעירום ממש חלקי, וגם לעורכת המייסדת של המגזין, לירז, ומצפה בכליון עיניים לתפקיד החדש שלי כקצין בטיחות באש של הכלוב. הלו, חייל עם המצית. אתה לא רואה שהסאבית שמה משומנת? עוף לשלישות תביא לי 613. הלו.

התעללות רגשית היא חלק מכובד ואהוב בבדסמ ועם קצת חוקי בטיחות ומשמעת עצמית אפשר לעשות ממנו דברים פורים וטעימים.

בעקבות תרומת מוזה נדיבה אנחנו ב"ירקרקות האופר" מתכבדים להביא בפניכם גם סיפור חדש וגם פרופיל משופץ רמונט + גילוח.

 ---------------------------

"רוצה לראות קסם?"
"ברור. כי אני בת שלוש".
"רוצה או לא?"
"כן".
"תביאי את התיק ליד הדלת".
את קמה בעצלתיים, מתמתחת, מפהקת. את סוחבת את התיק השחור עם כתף אחת מושפלת לרצפה, מקטרת על הכובד. כשאת עייפה ולא מרוכזת אצ מזכירה לי חתולה מנומנמת.
אני מניח את התיק על שולחן האוכל ומחווה לעבר אחד הכיסאות הנוקשים, הכבדים, רחבי המשענות. את  מתיישבת. אני מוציא חפיסת קלפים מהתיק ומושיט אותה מאחורי הכתף. "אני הולך לנחש איזה קלף שלפת בלי לראות את הקלפים אפילו לשנייה".
"מגניב". את לוקחת את החפיסה. אני נשאר עם הגב אליך.
"תערבבי את הקלפים. תבחרי אחד. תשנני. עכשיו החלק החשוב. לא משנה מה אני אומר, אל תגלי לי איזה קלף בחרת. סבבה?"
"סבבה".
"תחזירי את הקלף לחפיסה, תערבבי..." אני אומר. אני שומע אותך מנסה לערבב ושופכת את הקלפים על השולחן.
"עכשיו שימי לב", אני מפשפש בתיק שלי, "ציפית שחורה, פשוטה", אני ניגש אליך ומכסה את הראש שלך בציפית. ביד השנייה אני כורך שתי שכבות עבות של איזולירבנד חבלה סביב הצוואר. את מתפתלת באלימות שכרגע היא רק הפתעה והלם -- עוד לא היה לך זמן לעכל ולהחליט שזה לא הקסם שרצית לראות. אני מצמיד אותך לכיסא עם הגוף שלי, את בועטת בשולחן והופכת אותו. הקלפים מתעופפים באוויר ונוחתים בעיקר באקווריום. אני שולח יד מעבר לגוף שלך, מצמיד את היד שלך למשענת, כורך סביבה איזולירבנד חבלה. איזה דבר, איזולירבנד חבלה. איך היו נראים החיים שלי בלי איזולירבנד חבלה? אני קושר ומהדק את היד השנייה. את מנסה לבעוט בי כשאני קושר את הרגל שלך לרגל של הכיסא. אני מכה אותך ביד שטוחה בבטן. עם הרגל השנייה אין לי בעיות. את בוכה בהיסטריה. יש לי זקפה.
אני מסתובב בבית ומכין אותו.
עובר זמן מה.

* * * *

אני קורע את האיזולירבנד חבלה (אך, איזולירבנד חבלה!) ושולף את הציפית מעל הראש שלך. את מתפתלת ועוצמת עיניים. הזרקור שמצאתי במרפסת שלך מאיר ישר אליך. הבית שלך חשוך. אני גורר כיסא, נותן לו לחרוק על הרצפה, מתיישב לא רחוק ממך, קצת מחוץ למעגל האור. את ממצמצת מול הזרקור.
"איזה קלף בחרת", אני שואל בשקט.
"אתה צוחק עלי", את אומרת.
אני קם ובועט בך בחזה. הכיסא מתנדנד ונופל אחורה לתוך שתי שמיכות פוך. לגבי אחת מהן אני די בטוח שתהרגי אותי כשתגלי שהוצאתי אותה מהארון. אני מתיישב על החזה שלך.
"איזה קלף בחרת?" אני סוטר לך. "איזה קלף? איזה קלף בחרת?" הסטירות הולכות ימין-ימין-שמאל. הבכי ההיסטרי, שלא באמת פסק כי אם לקח הפוגה קטנה, מתחדש במלוא אונו. אני לא מפסיק לסטור ולא מפסיק לשאול. הסטירות מטיילות מהפנים אל הידיים והחזה. את נאבקת בכל הכוח שאת מצליחה לגייס אבל הכיסא יציב ואת צמודה אליו בעבותות העז של האיזולירבנד חבלה.
אך.
איזולירבנד חבלה.
המכות נגמרות בלי טקס. אני שולח את גב היד ומלטף בעדינות את הפנים שלך.
"די. די. הכל בסדר. את יכולה לגלות לי. די. די. הויסה. איזה קלף בחרת. הכל בסדר. די". הראש שלך רועד והידיים שלך מתכווצות ונלפתות.
במצבך אין לי שימוש בך כנחקרת אז אני מרים את הכיסא שלך והולך להנות מסיגריה בחוץ. את תתבשלי בינתיים.

* * * *

כשאני מתיישב מולך שוב את שקטה ואסופה. לא עוד החתולה המנומנמת שראיתי קודם. "אני הולך לשאול אותך בטוב עוד פעם אחת, חמודה", אני אומר בקול הכי אבהי שלי. את מגיבה כצפוי בכעס עצור.
"אני רק רוצה שתשימי לב מה את מביאה על עצמך", אני אומר ודוחף לך בפה גאג מאובק. הוא גדול מדי והשיניים שלך נכרכות סביבו בקושי. אני סוגר את האבזם במאמץ מה. אני מוציא מהתיק זוג מספריים. את מסתכלת עליהם באימה ונוהמת דרך הגאג. "תראי מה קורה כשאת לא… משתפת… פעולה". אני גוזר בתנועות ארוכות את הבגדים שלך.
את מורידה את המבט כדי לראות מה את לובשת. האנקות הופכות לצעקות של ממש.
אני מלטף קצת את הגוף העירום. את שקטה והידיים שלך עדיין מנסות להשתחרר מדי פעם. אני הולך לתיק. אני חוזר עם קופסת מרלבורו חדשה ומצית. אני מניח אותם בעדינות מולך. אני עומד מאחוריך. אני לוחש לך, "אני יכול להיות אליך טוב…" את מתחילה לרעוד שוב. "אני הולך להסיר לך את הגאג", אני אומר, "בדיוק למילה אחת. אחרי זה הוא לא יירד עד שנגמור את כל חפיסת הסיגריות הזאת". אני נותן לך דקה, שתחשבי על זה. אני מתיר את האבזם ומוציא את הגאג רק מעט, עדיין נוגע בשפתיים, חוטים של רוק תלויים בינם. אני מחכה.
את ממצמצת בשפתיים ואומרת, "בנזונ--" והגאג כבר רכוס בחזרה סביב השיער הפזור שלך.
אני לוקח סיגריה מהקופסה ומדליק אותה. אני לוקח שאכטה אחת ומכבה את הסיגריה על גב היד שלך. את מנסה לשאוף אוויר דרך הגאג, מנסה למשוך את היד עם כל משקל הכתף. אני מסתכל עליך, מוודא שהבנת, לוקח עוד סיגריה ומדליק אותה. את חוזרת לבכות. יחסים לבכיים הקודמים זה בכי פחות היסטרי, יותר נקי. בכי של יום חול. אני מכבה את הסיגריה הבאה בין הציצים שלך. מדליק עוד אחת ולוקח שאכטה. אנחנו לא ממהרים פה. העיגול הצרוב, המפוייח הבא נוחת בחיבור הצוואר לכתף. ואז על הכתף, במקום שבו נחה הרצועה של החזייה. אני מתאר לעצמי שאם אני אעשן שאכטה אחת מעשרים סיגריות תצא לי בממוצע סיגריה שלמה. אני מצייר ציור סביב הציצים שלך. אני מסיים בפטמות. התקבענו על קצב לצעקות שלך: קודם צרחה עמומה וקצרה עם המגע של הסיגריה הבוערת בעור. אחרי זה יבבה ארוכה בזמן שאני מדליק. ואז שוב.
אנחנו עומדים שם ושנינו קצת בלי אוויר. העור שלך זוהר ומשונה, חייזרי, באור של הזרקור, ועשרים עיגולים בוהקים בו.
אני מסיר את הגאג בלי מילה. הצרחה משתחררת כמו שד עדתי מבקבוק יי"ש. את צורחת עלי עכשיו, כמו שצועקים מילים: "אההה! אההה! אההה!"
הצרחות מרגיעות אותך ואת מרכינה ראש ומביטה בי דרך זווית העין. "איזה קלף בחרת?"
"בן זונה", את אומרת.
אני מחזיר את הגאג.

* * * *

אני גורר את הכיסא שלך למקלחת. את מנסה לצעוק אבל השכנים חירשים. אני מניח את גב הכיסא על רצפת המקלחת, כורע אליך, מסיר את הגאג.
"הזדמנות אחרונה לפני שדברים נהיים באמת מטונפים", אני אומר לך. "אני מנסה לשמור עליך פה, חבל שאת לא מקשיבה".
את מסתכלת בי בזעם, כבר לא בוכה, עדיין רועדת.
אני מכסה את הראש שלך שוב בציפית, מהדק אותה סביב הפנים שלך עד שהאף והפה נראים דרך הבד, כורך איזולירבנד (!) שישאיר את כיסוי הבד צמוד.
אני קם. אני פותח את הריצ'רץ'. את מבינה מה קורה ומתחילה להשתולל שוב. אני משתין על כיסוי הבד. התנועה בגוף שלך לא פוחתת אלא משתנה: לא עוד מפגן זעם כי אם רעד בלתי נשלט של אדם טובע. אני סופר עד עשר ומפסיק. עדים מגוואנטנמו אומרים שעושים את זה עם מים קרים דווקא, אבל מה שחשוב בזוגיות זו הכוונה. אני מסיר את הבד הרטוב מעל הפה והאף. הנשימות המשתנקות שלך הן כבר לא בכי או צרחה או צורך נואש באוויר, כמעט בלתי-אנושיות, אולי בלתי-יצוריות, כמו חריקות קצובות של דלת כבדה. אני נותן לך לנשום. אני מתנשף בעצמי.
החריקות הופכות להשתנקויות, ואז להתנשפויות. "איזה קלף", אני אומר מאוד בשקט. "אני לא אשאל עוד פעם".
את משתעלת ואומרת, "הקלף שבחרתי זה אתה בן זונה. זה הקלף שבחרתי".
"אוקי". אני מתכופף ומניח את הבד על הפה שלך. אני קצת מקווה שלא תשברי עכשיו, כי אני באמת צריך להשתין, אבל הבד סביב הפה נשאב ונמתח, הצוואר מתפתל --
אני מסיר את הבד שוב. רק מהפה. הפרצוף מכוסה הבד והשתן נראה פתטי ומובס. "אוקי. אוקי. בבקשה. שלוש תלתן. שלוש תלתן".
"איזה קלף?"
"שלוש תלתן בבקשה. שלוש תלתן".
"אני לא שומע", אני שומע את עצמי צורח. הקול שלי מהדהד על החרסינות.
"שלוש תלתן שלוש תלתן שלוש תלתן שלוש תלתן --"
השלוש תלתן הופך לעוד בכי. הפעם הוא עמוק וגרוני, בכי של הקלה.
אני מוריד את הסמרטוט המגעיל מהפנים שלך ומתיר אותך ומפעיל את המים ומתפשט ובועט את הכיסא מחוץ לטווח המקלחת ויושב איתך ככה על הרצפה, מתחת לזרם המים, סביב בקבוקי השמפו שלך שמעלים ריח של כרבולים.

* * * *

אנחנו במיטה.
"ראית איזה יופי?" אני אומר לך באוזן. אני מכסה את שנינו ואת ממקמת את הגוף שלך בתוך שלי. "ניחשתי את הזה שלך ככה… בלי להסתכל בקלפים בכלל".
את עוצמת עיניים ומהמהמת. "גאון אתה", את ממלמלת. "אין… איך עשית את זה… אתה חייב לגלות..."
אני מחייך ומחבק אותך. את צפה לתוך שינה.
רגע לפני את לוחשת לכתף שלי, "יש לי סוד".
אני מנשק לך את המצח. "כן".
"זה לא היה שלוש תלתן".
בת זונה.

רשימת מכולת

אני:

סופר, האקר, סטוריטלר, איש בחלוק מעבדה מלוכלך. ג'נטלמן ובן זונה.

אני לא רואה מקום לתפקידים בבדסמ, ואני חושב שהם מגבילים אותנו והופכים אותנו למלאכותיים. מישהו למעלה, מישהו למטה - אני לא רואה צורך לקבוע מי זה יהיה, או שזה לא ישתנה בשעה הקרובה.

רואה בעצמי ספיוסקסואל ופנסקסואל אבל בפועל סתם הטרו בלי גאג רפלקס.

לא בא לי לשחק משחקי תפקידים שלא באים עם קוביות מגניבות, ואני לא טוב בלדחוק את עצמי לתוך איזה תפקיד או תחפושת. אני רוצה לבוא כמו שאני: ילד מתלהב וסקרן, גבר גדול ומאיים, דובון שלא יכול לפגוע בזבוב, חבר טוב שתמיד שם בשבילך, אנס פוטנציאלי, קורבן אונס פוטנציאלי, אמן מיוסר, מבוגר אחראי. הפרטנר/ית האידאלית שלי

הפנטזיה האולטימטיבית שלי היא מישהי או מישהם שרואים בבדסמ ארגז חול שאפשר להתפלש וליצור בו, מישהי שמדברת בשפה שלי ויכולה לאלתר בקצב שלי. אני מתפעל מא/נשים שיכולים להפתיע אותי ולחדש לי. אין לי עניין בבדסמ בין אנשים שלא אוהבים ומעריכים זה את זה.

דברים שמעיפים לי את המוח (יום אחד אני בטוח שיהיו בכלוב ענני תגיות של קינקים, כמו בפטלייף. עד אז:)

מאזני אימה, בעצם גם היום אל תגמור, לזיין דרך השכל, להתמסר לגמרי לסטיות שלך ולהפך, חטפת קנס - תחטפי מכות, כאב בתור mind hack, לעשות האקינג לאורגזמות, להכנס למוח שלך ולהשתיל שם קינק חדש, חיבוקים, כל דבר שעושים עם הפה, להמציא ביחד שפה משותפת, לנשום זה אופציונלי, מילים שלא פוצעות אבל כן משאירות חבורות, תתלבש יפה - קבעתי לך בליינד דייט עם גבר חמוד, אילוף ואימון, כרגע את/ה חור, אני מרביץ לך כי אני אוהב אותך, להכין פלייליסט לסשן, דברים איומים בטונים מנחמים, בחירות מתעתעות ואכזריות, פאקים באמינות, רטוב או עומד לך - סימן שהסכמת, משחקים כמעט פומביים, דברים נוראיים הם הכי אינטימיים, מרתונים קצרים של זוגיות הרבה יותר הארדקורית, תודה שבכית בשבילי, הביצים שלך שם כדי לעזור לי לזרז אותך, לקרוא לזה "פות", קצת בדסמ ברקע כדי להעביר את היום בכיף, נשים שיודעות מה הן רוצות, מרחיבי תודעה כימיים ושאינם כימיים, תישארי קשורה שם - אני אפנק אותך, הגוף שלך שלי - הגוף שלי שלך.

ובעיקר:
אנשים שגורמים לי להוסיף דברים לרשימה לעיל.

אני יכול לחשוב על מעט מאוד דברים שאני לא רוצה לעשות (או לעשות שוב), ואני בטוח שאם יבוא האדם הנכון ויציג לי אותם בדרך הנכונה, אני אוהב גם אותם. הגבולות שלי הם חברתיים ומוסריים, ולפעמים גם פרקטים. אבל יש שני דברים בדסמים שאני מתקשה לסבול: להכנס לסצינה מתוך אפאטיות (או סתם אי רגישות) לפרטנר/ים וחוסר אחריות.

אני מרביץ לך ואנחנו נחים.

בפינה, מעבר לגבולות המיטה, תלויים על הקיר מיני דברים שנותנים איתם מכות. אני שואל אותך אם תסכימי ללמד אותי איך משתמשים בהם. יש לך זיק כזה בעיניים שאני מזהה. אני מזהה אותו מעצמי. אני עדיין לא מזוכיסט.

* * * * *

לפעמים עולה בך צורך להגיד למישהו כל כך הרבה דברים בבת אחת שזה לא יהיה הוגן -- או חכם -- להגיד אותם. אתה בורר בדרגות שונות של קפידה והשאר עולה בך על גדותיו. לפעמים הוא נשפך ואתה חוטף איזה מקלדת ומספיג אותו מהרצפה.

* * * * *

אין אושר גדול יותר עבורי מאשר ללמוד משהו ממישהו שמבין משהו. בעצם ייתכן שיש.

המכה מהלכה קצר והיד שמובילה אותה תנועתה חסכונית ומדוייקת. מה שקורה אחר כך מצליח להפתיע את המוח שלי כמעט באותה המידה כמו המכות שקדמו לה. זו התעלות חושים קצרה, נקייה ובהירה שבינה ובין כאב מתקיים יחס שאי אפשר, במצבי, להגדיר את טיבו. איפה אני מרגיש את זה, אני תוהה: האם זה במוח, או בחזה שלי, שהולך ומתמלא פסים שאת זוכה לראות ואני זוכה להרגיש. אני בוהה ביד שלך כמו ילד טיפש. ביד שלך, התנועה מהלכה קצר. במוח שלי, התגובה נמשכת ונמשכת.

* * * * *

מה שחשבתי בזמן שהסתכלתי עליך נחה: הייתי רוצה לראות אותך בוכה.

אני יודע שזה לא גרנדיוזי או יוצא דופן. אבל הלב הוא איבר פשוט וזה מה שהוא רוצה: אותך מתייפחת בתוך הידיים שלי. אני אלטף לך את השיער במבט מפוזר ואגיד כל מיני דברים איומים בקול מרגיע ובין הידיים שלי יאדים צבא קטן, ממושמע אך חסר סדר, של סימנים אדומים.

* * * * *

יש עשרות סוגים של מכשירים ייעודיים להכאה, והם מתפלשים בביצה עמוקה לאין חקור של שמות וקטגוריות. כל שם וכל סוג צופנים בתוכם טעם אחר של עונג מלובן. אבל הבית מלא בדברים שנוצרו למטרות שונות והם עדיין, בהנפת יד מסדרת, יכולים להפוך למכשירים ייעודיים להכאה. זה מביא את סך טעמי העונג, באופן פוטנציאלי, לאינספור. מעשה הסידור הזה של מה מיועד להכאיב ומה סרגל גם הוא סוג של שליטה.

את מכינה לנו ג'וינט. את עושה את זה בשיטה שהיא אולד-סקולית מדי לשנותיך הקצרות.

אני שואל אותך, "את מכססת במספרי ציפורניים?"

את עונה, "לא. אני מכססת במספרי כיסוס".

* * * * *

אני נוסע הביתה ומשהו מפריע לי לשבת על הכיסא. רק צומת או שניים לפני הבית אני מצליח לקשר בין התחושה בין תלונה ששמעתי מאחרות הרבה פעמים. אני חושב על עצמי שעה קודם לכן, נטוע בך כמעט עד הפרק ומביט בדריכות בפנים שלך. העיניים שלך הן פס לבן נטול אישונים. אני חושב לעצמי, דברים שרואים משם, דברים שרואים מכאן: בחיים לא אסתכל יותר באותו האופן על פנים מעוותות מעונג של כאב.

* * * * *

אני שואל אותך, תגידי, אני מזוכיסט עכשיו?

את עונה שזה ממש לא משנה לך.

אני שוקל אם להפגע עמוקות. אני שואל למה.

את עונה, "כי ראיתי את הפנים שלך כשביקשת כל כך יפה שאביא גם את הקיין השני".

ולא, זה שאת לא *יודעת* שאת מפסידה אותם לא מזכה אותך או משהו.

אחד. ארוחות בוקר מאוד משמינות במיטה. באופן כללי אם את ינשוף כמוני זה כולל גם ארוחות לילה עוד יותר משמינות במהלך הפרק החמישי רצוף של "שוברים שורות". פה מתגלה עוד יתרון למרות שאנחנו לא סופרים אותו, שאפשר לראות איתי סדרות אפילו אם כבר ראיתי אותן, כי מבחינתי השואו האמיתי הוא לראות את התגובות *שלך*. אבל בחזרה לארוחות המאוד משמינות, קרוב לוודאי שאחרי שנה איתי את תעלי 2-5 קילו אז לא יודע.

שניים. המון סימני נשיכות בכל מיני מקומות שילוו אותך במהלך היום. מדי פעם את תתיישבי ותישעני קצת קדימה, והשיניים שלי יגידו לך "היי! אני אוהב אותך! שיהיה לך אחלה יום!" ואת תחייכי.

שלוש. האוסף הבלתי נדלה של בדיחות האב שלי. זה נכון שעוד לא החלטתי אם אני רוצה להתרבות, אבל חוש ההומור שלי מוכן לאבהות מלאה, שלוש בנות ובן, כבר מ-2010. אני אתלוצץ עם מלצריות על כך שאני אהיה הסועד שלהן להערב, אני אגיד לך "מה השעה? אני לא מכיר שום מאשה!" ותמיד יהיה לי מענה לשון זריז אך נדוששששששש בתגובה לכל דבר; אני האבא המהיר במערב. במשך שנים את תעשי את עצמך כאילו את שונאת את הבדיחות האלו ותתחנני, אפילו באוזני עדים, שאת מבקשת בכל לשון של בקשה, אני אדם אינטיליגנט, אני מסוגל להומור קצת יותר מתוחכם מזה, אבל לעיתים, כשאני אהיה בחו"ל ויהיה לך את הבית לעצמך ואת תתבונני בערב בדממת הסלון, או שנים אחר כך, על הקבר שלי, כשהבת היחידה שלנו מניחה יד רועדת על הכתף שלך, את תודי בפני עצמך -- ותטשטשי מיד את המחשבה מפחד שמישהו עשוי לקרוא אותה על פניך -- שהבדיחות המטופשות, חסרות השיניים, הצפויות האלו, היו גילוי החיבה הכי גדול שנתתי לך, ואת תתגעגעי לעטות עוד פעם אחת את המבט הזה, הנוזף, האוהב.

ארבע. המון מין אוראלי.

דרושה נשלטת שתצטרף כצלע שלישית לערב מדהים וחווייתי הכולל ריגושים ועינוגים, הפתעות ובורקס פינוקים. כמו כן: דרושה נשלטת שתצטרף כצלע שנייה.

כשהטכנולוגיה משנה את המציאות הפיזית שלנו היא גם משנה את השפה. קודם להמצאת האבטומוביל המילה האנגלית accident ציינה לא יותר ממקריות, ולפני שהיה מחשב המילה הזאת הצביעה על כך שמישהו עורך חישובים. אבל קצת יותר לאחרונה העולם שהטכנולוגיה יצרה הפך להיות וירטואלי ומושגי יותר: כשאנחנו רוצים לדעת כמה יוצא טיפ מ-358 שקל אנחנו לוחצים על ציור של מחשבון כדי להמנע מלהשתמש במחשבון אמיתי וכשאנחנו רוצים לשמור משהו אי שם בענן אנחנו לוחצים על ציור של דיסקט, התקן איחסון מידע כל כך ישן שהגולש הממוצע בכלוב כנראה לא השתמש בו בחיים. (זה עוד עניין, שהטכנולוגיה זזה כל כך מהר שהיא הופכת גם את עצמה לאנכרוניסטית). העניין החשוב בעיני הוא שהיתרון של העולם המושגי על פני המוחשי הוא שהוא מייצר פעלים חדשים. למשל, מאז שיש רשתות חברתיות, אני יכול ל-friend אותך, ואני יכול לעשות, באותו הינף אצבע, גם את ההפך, משהו שבחיים האמיתיים היה יותר קשה, וזה לאנפרנד אותך.

כל זה היה רק כדי להעיר שיש אנשים כאלו בחיים שלך, שההשפעה שלהם היא כזאת, שלפעמים, אחרי כמה שנים, אתה מבין שמה שבאמת היית רוצה לעשות זה ל-unknow אותם.

תודה שהקשבתם.