ירקרקות האופר

אין לי צורך מיוחד להכאיב לך.

אני גם לא צריך אותך מושפלת כדי להרגיש טוב. אם אני לא אראה אותך מובסת וכנועה יותר זה באמת לא יהיה סוף העולם. לשבור אותך זה נחמד אבל לא הכרחי. אני לא מתנגד לשמוע אותך צורחת באוזן שלי אבל היי, זה לא דיל ברייקר. אם אנחנו מדברים על צורך אמיתי, אני צריך לראות אותך ולדעת שכל פיסה ממך, מהבהונות ועד לעור החשוף סביב הכוס שלך, שייכת לי.

שעה לתוך הסרט אני קם, מתמתח ויוצא. כשאתה מסתובב בקולנוע באמצע הקרנה אתה מרגיש כמו מלך כי כל המסדרונות ריקים וזה כאילו הכל שם בשבילך. אני יורד קומה ונכנס לשירותים של הנשים. פותח את הדלת של התא הימני, משתין בעמידה, לא מרים את הקרש, לא סוגר את הדלת. מישהי נכנסת ונותנת בי מבט מבוהל ויוצאת. מעולה. פרטיות.

אני שורק משהו והקול מהדהד בין החרסינות. אני הולך לכיור ומסתכל על עצמי במראה. שוקל אם לשטוף ידיים, אבל השיער שלי מסודר אז בשביל מה. מסתובב, נכנס לתא האמצעי ומסתכל עליך.

בצד החיובי את מרימה את השמלה מעל הפופיק והתחתונים שלך מופשלים מעל הנעליים, כמעט נוגעים ברצפה, כמו שסיכמנו. מצד שני את עומדת עם הפנים אלי ולא עם התחת אלי, כמו שסיכמנו, וזה אולי למה יש לך מבט כל כך נזוף בעיניים למרות שאני לא אמרתי כלום. המבט הנזוף הזה עושה לי זקפה כל כך פתאומית ונמרצת שהיא מכאיבה לי במכנסיים. אני ממשיך לשרוק ובוחן את הגוף שלך עם הידיים, מלטף את הבטן החשופה, מועך שד אחד מבעד לשמלה, חופן לך את התחת ומסתכל לך בעיניים. את אומרת "אני לא רוצה" ואני מתעלם.

"אז את זוכרת מה את עושה?"

"אני לא רוצה".

אני מרים גבה ושולח יד במורד הבטן שלך, לאט לאט. כשאני מגיע לפופיק את נאנחת כמו מישהי שחשפו את הבלוף שלה, אם תסלחי לי על ההיבריש, וכשאני מגיע לכוס ומגלה שהוא רטוב אני אפילו לא צריך להגיד שאת שקרנית גרועה. את קצת קורסת לתוך היד שלי ואומרת "אני זוכרת".

אני ממשיך לשכשך את האצבע בכוס שלך. "תגידי".

"אנחנו שורה 17. ללכת ל-16", את אומרת ונאנחת על היד שלי. הראש שלך נח על הזרוע שלי ואני מרגיש את הבל הפה שלך, חם. אני מהנהן. "גבר בחולצה בהירה. יושב ליד מישהי. המושב מימינו ריק. נשיקה, לוחשת לו באוזן, מבינה את הטעות, מתנצלת, חוזרת אליך".

"מה תלחשי לו?"

את לוחשת לי את מה שתלחשי לו. התא רועד לי בעיניים. אני יודע שאם אני אשאר פה עוד שנייה אני אזיין אותך כאן בתא האמצעי בשירותי הנשים בקומה מינוס אחת וזאת לא התכנית אז אני מסתובב בלי להגיד מילה ויוצא ומוצא את האולם וחוזר למקום ומנסה להרגיע את עצמי עם חופן פופקורן. היד שלי רועדת בדרך מהדלי אל הפה.

נצח קטן אחר כך את באה.

את עושה הרבה הצגות בדרך. כאילו את מסתכלת במסך ולא מרוכזת, כאילו את מחפשת את המקום שלך בזווית העין ולא בטוחה אבל חושבת שמצאת. אבל כל ההצגה הזאת מיותרת: זה כנראה סרט טוב כי כולם מרותקים למסך. את מתיישבת בכיסא שלפני, ליד הגבר בחולצה הבהירה. הגבר בחולצה הבהירה מאזן דלי של פופקורן על הירך ומלטף את השיער של זאת שיושבת לשמאלו. את רוכנת, מנשקת אותו מתחת לאוזן -- טיזרית קטנה, אני חושב ומשטח את הזקפה עם היד. את לוחשת לו ואני מטה אוזן ומנסה לשמוע אותך מתחת לפסקול -- כמה מילים בודדות צפות עד לאוזניים שלי, "שלי", "לגמרי" ו"בבית". הראש מעל החולצה הבהירה מסתובב אליך. זה המאני טיים. המוח שלי מתענג על זה ומותח את הרגע ומאט את התנועה עוד ועוד.

הוא מסתכל עליך מלמעלה למטה ומחייך. בעדינות, כמעט במומחיות, הוא מטה אליך את הראש ולוחש משהו בעצמו. את מעיפה מבט אלי. אני דוחף פופקורן לפה. את מרימה כתפיים -- מבצע זה מבצע! -- וחוזרת לנשק אותו מתחת לאוזן. אני מסתכל, מרותק. האיש ממשיך ללטף את השיער של זאת שמשמאלו. היא לא שמה לב לכלום, העיניים שלה נעוצות במסך. הלוואי שלי היה כזה ריכוז, אני חושב לעצמי בזמן שאני מסתכל עליך נושכת לו את תנוך האוזן. היד הימנית שלו נשארת מאוזנת על דלי הפופקורן. הוא מסתכל על המסך ולוחש לך משהו. את מעיפה אלי מבט מבוהל אבל אני לא עוזר לך. בעדינות -- בלי למשוך תשומת לב -- את מושיטה יד אל המכנסיים שלו, מתחת לפופקורן. אני מנסה למתוח את הצוואר ולראות מה הולך שם אבל חשוך מדי באולם הזה. שניכם מרשימים אותי בשליטה העצמית שלכם, כמה מעט אתם זזים. כמעט אי אפשר לזהות שאת פותחת את הרוכסן, מושכת את הזין שלו החוצה, מתחת לדלי הפופקורן. שניכם בוהים במסך. זאת סצינת אקשן והמוזיקה מטביעה הכל וככה יוצא שאני היחיד שרואה שהבחורה השנייה מושיטה יד לעבר הדלי. היא מגששת בחושך, בלי להסתכל. מוצאת את הירך שלו. אני רואה אותו נדרך. היד שלה מוצאת את הפופקורן. חופנת ונסוגה. אתם מסתכלים זה על זה. הוא קורץ לך.

איזה גבר.

עכשיו את מסתכלת עליו ועליה ואני יכול לראות את הצדודית שלך. את נושכת שפתיים. גם אני. היד שלך נעה מאוד בזהירות מתחת לדלי. המבט שלך נעוץ בה. מדי פעם היא שולחת יד לקחת פופקורן ואת עוצרת, מחכה. גם אני נושך שפתיים. הסרט קרוב לסיום. הוא מותח את הצוואר ומשתעל שיעול קטן ומהמבט על הפנים שלך אני מבין שהוא גמר לך ביד.

שלושתנו מתנשפים. הוא לוחש לך משהו. את משפילה ראש -- את לא רוצה. הוא לוחש שוב ואת מסובבת את הראש אלי. אני מהנהן -- לא יודע מה הוא אמר לך אבל רוצי על זה.

את שולפת כף יד רועדת מתוך המכנסיים שלו. מאגרפת אותה כדי לא לשפוך כלום. מושיטה אותה לעבר דלי הפופקורן. לוקחת חופן גדול ודוחפת אותו לפה. הפנים שלך בזמן שאת מכרסמת את הפופקורן הזה בלתי ניתנות לתיאור. אם הייתי קצת יותר צעיר זה היה השלב שבו הייתי גומר במכנסיים.

הוא מסתובב אליך ואומר בקול לא כל כך שקט, "סליחה, זה הפופקורן שלנו".

גם ההיא מסובבת אליך את הראש. את בוהה בו קפואה, האגרוף שלך בתוך הפה.

אני מחכה כמה שניות מענגות לפני שאני מציל אותך. "הי בייבי", אני אומר, "אני פה! טעית בשורה".

את מתנצלת בלחש בתוך מקהלה של "ששש"ים וקמה בברכיים פקות ועושה את הדרך מחוץ לשורה ואז בחזרה אלי והאיש בחולצה הבהירה ממשיך ללטף את השיער של זאת שלידו והיא, שקועה בחזרה בסרט, גורפת מדי פעם פופקורן מתוך הדלי ומכרסמת, ואת נצמדת אלי והגוף שלך כל כך חם ורפוי והבל הפה שלך מריח כמו פופקורן וזרע.

אני מחפש את הבדסמ הקטן הזה. זה שמתקיים ברווחים הקטנים בין הטלוויזיה לארוחת הערב. בין השיחה הזאת מהדרך חזרה הביתה והקניות במכולת. בין הקיצוץ לטיגון. במקומות שבהם מבט מטונף אחד מספיק יותר מאלף מכות בטוסיק. מתקיים ביניהם, אולי גם מעניק להם עומק, אבל לא משתלט עליהם. אני מחפש גאות קטנה של חריפות בתוך הרבה מילים טובות וכרבולים לקראת ערב ויד מנחמת במורד הגב. אולי קשה יותר לכתוב על הבדסמ הזה סיפורים, אבל הרבה יותר מתגמל לחיות אותו.

אמרתי בסדר:

א,ו!ת;י.

לפני שאכה אותך, בואי רגע. בואי תשכבי כאן לידי. תניחי את הראש שלך בין היד לגרון שלי ותעצמי עיניים. לפני שאני אעשה בך שמות ולפני שתצעקי ככה שהשכנים ידאגו והחדר הזה יבער ואת תלבשי כסות של חבורות ובינינו תעמוד החגורה המלופפת על היד שלי, תעצמי עיניים שנייה ותנמסי לתוך שקע בית הכתף שלי כמו חמאה קטנה על טוסט-שקע-בית-כתף.

לפעמים צריך לקפוץ בלי מצנח.

לפעמים אתה צריך לצאת לשם, לכיכר השוק, ולשאול בקול רם, שכולם ישמעו:

האם המערכת של הכלוב תומכת ב-moving gifs?

בתוך כל אחד מאיתנו מקנן רצון עמוק:

שמישהו יקח אותי.

ויכריח אותי

להיות יותר ממה

שאני.

ג' היא השותפה שלי בהרבה מאוד פנטזיות. במציאות גרנו ביחד לפני חמש או שש שנים והייתי מאוד קורקטי אליה. אבל הרבה פעמים אחרי שהיינו מבלים יום קורקטי ביחד -- היינו יושבים במרפסת ומעשנים, מנשנשים חטיפים מהאמ:פמ, מדברים על החיים שלה, התואר שלה, אימא שלה, הדייטים שלה, הזיונים שלה, ואז אומרים לילה טוב -- הייתי נכנס לחדר שלי, סוגר את הדלת ומאונן עליה. מצחיק אותי הביטוי הזה, מאונן עליה. יש בו משהו פתטי. מילאתי את החדר ואת הסדינים במציאות אלטרנטיבית בכיכובה, והפנטזיות נשארו בדירה הרבה אחריה. בחלק מהן אני מזיין אותה, בחלק מהן היא מזיינת אותי, אבל הכי מעניינות הן הרבה יותר קטנות, כלומר אני מקבל בהן הרבה פחות. הכי מחרמן זה להתחרמן מהמיעוט.

בקיצור, מה שחשבתי זה אולי לחלוק מדי פעם את הפנטזיות האלו איתכם. אני מודה שיש בהן משהו קצת פתטי: כולן עוסקות באותה סיטואציה בערך עם אותה משתתפת קבועה, שבמציאות לא היה לי אומץ לעשות איתה כלום. זה בדיוק למה אני רוצה לשתף אותן.

למשל, בשלב מסויים אני מוצא את עצמי מנקה לה את החדר. לא פעם אחת: באופן קבוע. כלומר: מאז שהיא עברה, בהדרגה ובלי ששמתי לב, נוצר מצב שבו אני זה שמנקה את הבית, ובתמורה כלום: בפנטזיה הזאת היא גם מתעלמת באופן טיפה מופגן מעצם זה שאני מנקה, לא מכירה בזה במילים -- היא יכולה לשבת עם ארטיק בסלון, להניח את המקל על השולחן, וכשאני ארים אותו מהשולחן ואקח אותו לפח היא תלווה אותי במבט ולא תגיד על זה שום דבר -- בקיצור, על הבסיס הלא בריא בעליל הזה, לאט לאט נוצר מצב שבו אני מנקה את החדר שלה: בפעם הראשונה אני במין אטרף של ניקיון, היא שוכבת על המיטה שלה ומקשיבה למוזיקה שאני משמיע בבית בזמן שאני עושה ספונג'ה וכביסה וכלים; ואז אנחנו נכנסים לאיזו שיחה ואני קצת נכנס לחדר שלה ורואה שהוא מבולגן ואומר לעצמי, למה לא, אני אסדר גם פה. והיא מלווה אותי במבט ולא אומרת כלום. בפעם השנייה, שבוע אחר כך, אני מנקה והיא לא בבית אבל הדלת של החדר שלה פתוחה, וכל פעם שאני עובר ליד החדר שלה עם הספונג'ה או הכביסה או הכוס שמצאתי מאחורי האסלה (מה היא עשתה עם כוס בשירותים?) אני מסתכל על החדר שלה ומתעצבן: אני לא הולך לנקות שם. וגם מתחרמן: אני ממש רוצה לנקות שם. וגם אשם: מה יקרה אם היא תיכנס הביתה ותראה אותי מנקה שם?

בקיצור, אז היא נכנסת הביתה, מעיפה מבט על הבית והמגב והסמרטוט, כמובן שלא אומרת כלום, מציצה לתוך החדר שלה ואומרת "אה, עוד לא התחלת שם? יופי, יש לי עוד כביסה בתיק".

אז היא פותחת את התיק ומפזרת מתוכו בגדים על ערימת הכביסה על הרצפה, וככה זה בעצם נחתם, שאני מנקה את החדר שלה, ולא רק מנקה אותו -- וזה החלק המבריק במהלך שלה -- מעכשיו אני גם עושה לה כביסה.

אני מנקה את החדר שלה עם זקפה מתוחה במכנסיים. אני כועס עליה כי אני מנקה לה את החדר ואני מסטול משמחה שאני מנקה לה את החדר ואני אסיר תודה לה שאני מנקה לה החדר. אני עושה את הכביסה שלה עם זקפה מתוחה במכנסיים. אני מחליף את המצעים שלה עם זקפה מתוחה במכנסיים. אני מקפל את מכנסי היוגה שלה ושם בארון עם זקפה מתוחה במכנסיים.

בפעם השלישית אף אחד מאיתנו לא אומר על זה כלום, אני אפילו מתחיל את הניקיון בחדר שלה. היא שוכבת על המיטה ומדברת עם חברה ומדי פעם אני מקשיב לשיחה, וכשאני אוסף את הבגדים לכביסה היא מגלגלת את הגרב האחת שהיא לובשת במורד הרגל ובועטת אותה לעבר ערימת הכביסה ביד שלי. ואני מתחיל להתחמם עליה, על ההתעלמות הזאת ממני, ובדרך למכונת כביסה אני מגלה שאני שוב מתמודד עם זקפה מתוחה במכנסיים, וזה גורם לי להרגיש אשם, ומפחד שהיא תתפוס אותי, וכל זה מחמם אותי עוד יותר. אני חוזר לחדר שלה עם השואב אבק, והיא מדברת עם ההיא עדיין, שוכבת על המיטה, רגל אחת באוויר, מתנדנדת ככה, מה שגורם לי להצטרך לשאוב ככה שאני עם הגב אליה, מנסה להסתיר את הזקפה המתוחה הזאת, ואז היא צועקת אלי: "הי! אתה לא שומע?"

אני נעצר, נדרך; אני לא יכול להסתובב אליה עם הזקפה הזאת ככה. אני מסובב רק את הראש: "מה? לא שמעתי, סורי".

"אני לא שומעת כלום עם השואב אבק, לך תנקה בחדר אחר".

בשלב הזה אני כל כך מתעצבן שהזקפה היא לא בעיה יותר. אני הולך לנקות בחדר אחר. אני ממשיך להקשיב לקולות של השיחה שלה, למרות שמרחוק אני לא תמיד מבחין במילים. אני מנקה את האמבטיה זועם עליה, שונא אותה; אני מקשיב לה מסיימת את השיחה בזמן שאני ממיין את הכביסה המלוכלכת . אני ממלמל מתחת לשפם כמו דמות בסרט מצוייר ומרגיש אידיוט שאני עושה את זה. ואחרי כמה זמן אני שם לב שהיא עומדת בפתח של האמבטיה.

אני מסתכל עליה, היא לא אומרת כלום, רק צופה בי עובד. השטנץ הקבוע. אז אני חוזר למיין אבל הכעס שלי מטושטש על ידי המחשבה: יכול להיות שהיא נהנית לראות אותי מנקה? אני מרגיש שהיא רואה שאני זועף, ואני מסתובב אליה, והיא נותנת לי מין מבט חצי משועשע וחצי מרצה, ואני מבין פתאום שאני חשוף מולה, שהיא פשוט רואה כמה שאני אסיר תודה שהיא נותנת לי למיין לה את הכביסה המלוכלכת, ולמרות ששנינו לבושים שם באמבטיה אני מרגיש פתאום מאוד עירום. ואני רועד קצת, והיא אמפתית קצת, מתקרבת, וכאילו היא נותנת לי פרס כדי לפייס אותי היא אומרת, "לא, את התחתונים אני רוצה שתרחוץ ביד".

עוד סיבות להצטער שמסך הברזל נפל: אין בפורנהאב קטגוריה של פורנו עם דיבוב סובייטי.

מזג האוויר בחוץ נפלא באופן כל כך חד פעמי, והרוחות כל כך מלטפות ומביאות איתם ריחות של ניצני אביב, והערב כל כך כחלחל, שאם אתם לא פותחים את כל החלונות ומתעלסים כמו ניצולים מסירה טובעת על הסדינים, ממש עכשיו, משהו לא בסדר איתכם.