|
|
|
לשמור בארנק ליום פקודה.
אני מאחל לך כל טוב.
אני משחרר אותך מכל דרישה וציפייה ומסיר מעליך את עולן של האכזבות שגרמת לי.
אני מפרגן לך ללא מרירות או טרוניה לסלוד ממני ולהתרחק מהאישה שהיית למעני.
אני מאחל לך שמחה והצלחה בבחירות שתעשי מכאן והלאה; אני מאחל לך גבר שיאהב אותך יותר ממני.
אני מאחל לעצמי לזכור אותך כפי שהיית כשנפגשנו ולא כפי שהיית כשנפרדנו.
אני מאחל לשנינו להיות אנשים נפרדים.
הכל כאן מנוסח בלשון זכר כדי שאף אחד/ת/ם/ן/סעמק לא יחשוב שמדובר בו.
אני רוצה להעיר הערה שנראית לי בנאלית, אבל לך תדע.
בדסמ זה מסוכן.
אני לא מתכוון לזה שיש פרקטיקות בדסמיות מסויימות שצריך להזהר איתן כי הן מסוכנות. הכל מסוכן. גם דברים שנראים לנו כל כך קטנים שאנחנו עושים אותם אפילו בלי לחשוב. חניקות, סטייה כל כך שגורה שתכניות טלוויזיה אמריקאיות מרשות לעצמן להתייחס אליהן כמו שהן מתייחסות לשוטים ואזיקים, עשויות להפוך לקטלניות בווריאציות קטנות להחריד. ומהר. אפשר ללמוד לחנוק נכון. אי אפשר להמנע מהסיכון. ואם כבר הזכרתי שוטים ואזיקים, צא ולמד מה אפשר לעשות לבנאדם במכה אומללה אחת לכבד. או כמה קל לאבד יד אם קושרים לא נכון. אלו סיכונים פיזיים. אבל לכל מעשה בדסמי יש את הסיכוי להיות חווייה מצלקת גם אם הגוף לא נפגע. גם מין זה מסוכן. גם אהבה.
אבל זאת לא סיבה לא לעשות בדסמ.
בדסמ זה מסוכן. עם הסכנה הזאת אפשר לעשות כל מיני דברים: כמו על הכביש, אפשר להתעלם מהסכנה ולהניח שלך זה פשוט לא יקרה. גם אם אתה אידיוט רוב הסיכויים שלך זה באמת לא יקרה. אפשר גם לוותר וללכת, מה שקורה לרוב אחרי שטמנת את הראש בחול ונכווית. ואפשר גם לצלוע מפגיעה לפגיעה, שונא את הסטייה שלך כי היא לא מניחה לך, שונא את האנשים שאיתך כי הם פוגעים בך, אף פעם לא שלו ואף פעם לא מאושר.
אבל אופציה אחרת -- זאת ההערה שנראית לי בנאלית אבל לך תדע -- היא לכבד את הסיכון.
לכבד. כשאתה טירון ונותנים לך נשק מלמדים אותך לכבד אותו: מלמדים אותך להתייחס אליו תמיד כאילו הוא טעון. מלמדים אותך שאם שכחת אותו, רק לרגע, אתה הולך לטעום צ'ולנט צה"לי בשבת. אבל השיעור הזה לא תמיד נשאר בראש. אנחנו שוכחים לכבד דברים מסוכנים (והדוגמאות פה ברורות, אני אפילו לא אפרט). בדסמ הוא דבר מסוכן והוא דורש מאיתנו לימוד מעמיק וזהירות: אם אנחנו שולטים, אנחנו צריכים לדעת מה אנחנו עושים. ולמרות שאנחנו צריכים לדעת מה אנחנו עושים לפני שאנחנו עושים, אנחנו גם צריכים ללמוד מהטעויות שלנו. אנחנו צריכים לרצות להשתפר. ואם אנחנו נשלטים, אנחנו צריכים להזהר בבחירת השולטים שלנו, ואנחנו צריכים ללמוד להזהר בחופש הפעולה שאנחנו מתירים להם, ולמרות שעדיף לא לטעות בבחירות האלו, צריך גם לדעת ללמוד מטעויות ולא לחזור עליהן. לא קל לבחור את השולט הנכון, במיוחד כשאתה לא מנוסה. אבל הנה כלל אצבע טוב: חפש בנאדם שמכבד אותך. ככה תגדיל את הסיכוי שהשולט שלך מכבד גם את מה שהוא עושה.
הוא נכנס מתחת לפוך ושואל "אז את לא מגלה לי?"
הגוף שלו חם מאדי המקלחת ומריח כמו השמפו שלו. הוא מערסל אותה בידיים גדולות והיא מחייכת: "לא. לא מגלה".
"לא איזה עונש?" הוא אומר ומנשק לה את האוזן. "לא", היא אומרת שוב, מתכרבלת בתוך החיבוק ומחפשת את הזין שלו, מהביל וכבר כמעט מתוח.
"ולא למה מגיע לי?"
היא מנענעת את הישבן כמו שפן שובב, מלטפת את הידיים שלו. "לא", היא לוחשת. תנועות האגן שלו מתחשבות, מנסות לעזור, למקם את הזין כך שיוכל להכנס. יש לה רעיון אחר. היא שולחת יד ומניחה את הזין שלו בין הירכיים והכוס ומטיילת עליו. הוא רוטן באוזן שלה, נוח לספק, חסר אונים. כשהכוס שלה מוצא את הקימור הקל של העטרה שלו היא מלטפת בתנועות קטנות ועגולות. הוא קובר את הפה בשיפולי הצוואר שלה ורוטן, "אני שונא את זה".
אבל הוא מחזיק את האגן שלו קמור ומתוח בשבילה. היא נמסה לתוך המגע הקל של קצה הזין שלו והידיים שלו נמצאות בכל מקום: על השדיים והידיים והירכיים והבטן והכוס, מנגנות על נקודות הידועות רק להן בתנועות רכות ומיומנות. הגוף שלו צמוד לשלה, מתוח, והיא רטובה כבר מאדי המקלחת שעל הגוף שלו, והוא מלווה כל תנועה של האגן שלה על קצה הזין שלו באנקת סבל קטנה, אבל הידיים שלו נעות בנפרד מהראש המפיק את הרטינות והיא עוצמת עיניים וסוגרת את האגרופים על הידיים שלו ונועצת ציפורניים ונאנחת ונדרכת וגומרת.
הם שוכבים ומתנשפים ביחד. היא משחררת את אחיזת הידיים שלה בשלו והציפורניים שלה מתעכבות לעזוב את בשר היד שלו.
"באמת לא תגלי לי?" הוא שואל.
היא רפוייה וישנונית בתוך החיבוק שלו, והיא מנשקת את האצבעות שלו, כל אחת בתורה, ולוחשת, "אין שואלים את הגשמים אלא סמוך לגשמים".
"מה זה לעזאזל אומר?" הוא לוחש בחזרה, אבל היא כבר כמעט ישנה.
******************
השמש מציירת את התריסים על דלת האמבטיה והיא יושבת על המיטה ורוכסת את האבזם בשמלה כשהיא שומעת את זרם המים דועך וכבה במקלחת והאצבעות שלה מחפשות את כפתור החיוג; כשהוא יוצא היא מרימה את הטלפון אל האוזן ואומרת, "היי. שרית?"
הוא עוצר בפתח הדלת, מסנוור מהאור בחלון, והיא אומרת "הילד קודח מחום ואני משכיבה אותו במיטה". הוא מחפש את המבט שלה, אבל העיניים שלה מטיילות במורד הבטן שלו, המצויירת בקווי שמש, אל הירכיים העטופות במגבת. "39 חום. תודיעי להם?"
הוא מחייך ושומט את המגבת. היא מחייכת גם. "אני אמסור", היא אומרת לטלפון. "במצח?"
היא צוחקת ומנתקת.
בזווית העין היא רואה אותו פותח את הפה אבל היא מסתכלת על המכשיר, מוצאת עוד מספר. היא מאזינה לצלילי החיוג ומסתכלת עליו מנסה להחליט מה לעשות ולבסוף כורע על הברכיים והידיים והולך אליה, חתולי ודרוך.
"אחותי", היא אומרת למכשיר. הוא משפיל את הראש כמעט עד כף הרגל ומנשק אותה, והיא נותנת לו לנשק קצת ואז שולחת את הרגל השנייה ומסיטה אותו מעליה: "אני לא עושה כלום. את?" הוא מנסה שוב, והיא מניחה את הרגל על המצח שלו ומחזיקה אותו רחוק ממנה. "מתי? אוקי". היא צוחקת ושולחת נשיקות לטלפון והוא מנסה לנשק את הרגל הנחה על המצח שלו; היא קמה ומוצאת את האודם על שולחן האיפור ומתאפרת, ומתקשרת שוב וחגה סביבו ושפתון האיפור בידה, והיא אומרת למכשיר "אחותי".
"מה את עושה?" היא שואלת ומתכופפת ומציירת עם השפתון שלה מעגל לא גדול על הרצפה, בין המראה לארון. היא חוזרת למיטה ואומרת, "אנחנו הולכות לשבת בנמל. מה דעתך?" הוא, עדיין על הברכיים ועל יד אחת למרגלות המיטה, נותן בה מבט עגול, מבוהל פתאום. היא שולחת אצבע לעבר המעגל ובוהה בחלל, מקשיבה, והוא פונה לקום והיא מניחה את הרגל על הראש שלו ומורידה והוא מבין והולך על ארבע, כבר לא כל כך חתולי או דרוך, והיא מביטה בתחת שלו ואומרת בהיסח דעת, "יש שם איזה מקום חדש..." וכשהברך שלו נוגעת במעגל הליפסטיק הוא מפנה ראש לאחור, האצבע שלה פונה מעלה: קום. הוא עומד והיא שמחה לגלות שהמעגל מקיף בדיוק את קוטר כפות הרגליים שלו. "מתי? אני בדיוק יוצאת", היא אומרת, ומעיפה אליו מבט והוא נדרך בתוך המעגל, והיא מניחה את הטלפון לידה, שיפטפט, ונועלת את הנעליים שלה, ומרימה אותו שוב כדי לומר "מעולה! אני אראה אותך שם", בעוד היא עוברת לידו ושולחת יד ומלטפת את הביצים שלו ויוצאת מהחדר. היא פותחת את דלת הכניסה וסוגרת אותה מאחוריה ומתענגת על שני הצלילים האלו ומדמיינת איך הם נשמעים במעגל הליפסטיק בחדר השינה.
**************
כשהיא חוזרת הטלפון שלו מצלצל והיא הולכת בעקבות הצליל ומסתכלת עליו מתאמץ וזועם בשקט בתוך המעגל שלו. החזה שלו מתוח והידיים שלו שלובות מאחוריו, והיא מזהה את המחווה: את לא תשברי אותי. היא מרימה את הטלפון שלו ועונה ועומדת מולו ואומרת לטלפון "בני". היא מקשיבה ומלטפת בציפורניים את החזה שלו: "כן בני, אני לא חושבת שהוא יוכל לבוא היום". היא מלטפת את הבטן שלו ואת הירכיים, מתקרבת, מרגישה אותו מתאמץ לשמור על החזה מתוח; "הוא לא באמת חולה", היא צוחקת. הוא שוב מבוהל ומנסה לצוד את עינה, והיא מלטפת את השפתיים שלו ואומרת, "הוא בעונש". הפנים שלו לוהטות מתחת לאצבעות שלה והיא מעבירה יד בשיער שלו ומתענגת על מיני המבטים שהפנים שלו מביעות עכשיו, והיא צוחקת למשמע הקול בצד השני של הקו ואומרת, "ברור שבאמת" ומרגישה את הלב שלו הולם בחזה; הפנים שלהם קרובות עכשיו כדי מרחק נשיקה והיא אומרת לבני, "אני אצא איתך אם בא לך". הבל הפה שלו חם על הלחי שלה. "נראה אם תצליח לשכר אותי". היא הולכת לאמבטיה ומשאירה את הדלת פתוחה ומתיישבת על האסלה. "אני יוצאת לאסוף אותך", היא אומרת, "תתלבש סקסי בשבילי". היא משתינה ומקווה שהצליל נישא עד לחדר השינה, וחושבת עליו מקשיב ופתאום נזכרת וצוחקת; "לא, כלום", היא אומרת למכשיר. "פשוט הבנתי ששכחתי לעשות משהו". הטלפון עדיין צמוד לאוזן והיא מדיחה את האסלה וחולפת על פניו והולכת למטבח וחוזרת משם עם קערה ומניחה אותה לרגליו וקמה ועומדת קרוב אליו שוב; המבט שלו נע מהקערה אל הפנים שלה והמבט שלו בלתי ניתן לתיאור והידיים שלו רפויות לצד הגוף והחזה שלו כבר לא מתוח והיא אומרת, "מה? אה, מה הוא עשה", והוא מסתכל עליה, מתחנן, והיא מחזירה לו מבט נטול רחמים ואומרת, "זה בדיוק מה שהוא מברר עכשיו" ויוצאת.
*****************
היא שיכורה וחדר המדרגות מלא צללים של ערב וכל מדרגה שנושאת אותה אל מעגל הליפסטיק מענגת אותה, והיא חושבת לעצמה שאם הייתה יכולה, הייתה מטפסת אליו עכשיו על סולם, כמו פיראט אל שביו, והמחשבה הזאת מתרוצצת בראש שלה, והיא נכנסת לחדר השינה והטרף שלה עטוף באורות הערב, והוא כורע, מנסה להקל את המעמסה על הרגליים, והביצים שלו כמעט נוגעות ברצפה, והוא מזיע למרות שקר בחדר והשיער שלו נאסף אל המצח בחוטים עבים והוא מתנשף בשקט, דוחף את האוויר בקצב קבוע דרך השיניים, כמו שהיא לימדה אותו, והוא מביט על הרגליים שלה כאילו לא נשאר בו כוח להרים את המבט. היא עומדת שם שעה ארוכה ולמשך זמן היא רק מביטה בבבואת הישבן שלו במראה. קולות ההתנשפות שלו מסבים לה עונג מיוחד והיא לא רוצה שהרגע הזה ייגמר והיא מתפשטת מבגדיה וכורעת על הברכיים בקצה מעגל הליפסטיק, שקווים של זיעה מחוקים בו, ומסיטה את השיער מהפנים שלו, והמצח שלו שוקע לתוך היד שלה, והיא שואלת בשקט: "ביררת?"
הוא מהנהן לתוך היד שלה.
"ומצאת?"
הוא מהנהן.
"טוב", היא אומרת ומחבקת את הראש שלו, והוא קורס לתוך הגוף שלה והיא קורסת איתו, ומתיישבת על הרצפה, ומערסלת את הראש הלוהט בין רגליה, ומלטפת את הגוף המזיע והרועד, ומתפעלת לגלות כמה הוד והדר יש גם עכשיו בגוף הזה שעמד בשבילה כל היום במעגל הליפסטיק, והיא מצמידה את השפתיים ולוחשת לו "תגל יולדתך..." והוא ממלמל בקול קטן וצרוד, "מה לעזאזל זה אומר", ונרדם בין הרגליים שלה.
משחק חברה.
המצרכים: סאבית, דפים, טושים צבעוניים, כמה גלילים של איזולירבנד חבלה.
לשניים עד עשרים משתתף ומשתתפת.
מכינים את המשחק: על כל דף כותבים באותיות יפות מסר המתחיל במילים "העבר את הסאבית ל..." דוגמאות: העבר את הסאבית למי שהביא איתו את השוט הכי גדול. העבר את הסאבית לבחורה הכי יפה בחדר. היו יצירתיים ואל תפחדו להפליג על כנפי הדמיון!
מכינים את הסאבית: מפשיטים ומגלחים. את הפתק המקורי ביותר מדביקים על גבה של הסאבית. עוטפים את הסאבית ואת הפתק בשכבה אחת של איזולירבנד. מקפידים להדביק היטב את הרגליים והידיים (סאביות שניתן להן חופש תנועה עלולות לקלקל את העטיפה היפה!) מדביקים את הפתק הבא בתור, ושוב עוטפים בשכבה של איזולירבנד. אם בחבורה יש בנים ובנות כאחד, משתדלים לגוון: שכבה אחת עם פתק המופנה לבנים, שכבה שנייה עם פתק המופנה לבנות, וכן הלאה.
כשמסיימים לעטוף את הסאבית מניחים אותה באמצע החדר עד שייתכנסו האורחים.
אופן המשחק: המשתתף הראשון מסיר את השכבה הראשונה מהסאבית וקורא בקול רם את הפתק שעל גבה. אם היטבתם לכתוב את הפתקים ייתכן שההקראה תעורר צחוק ו/או דיון סוער (מי היא הבחורה עם הציצים הכי גדולים בחדר?). אופן הסרת העטיפה תלוי במשתתפים: המהדרין נמנעים משימוש בסכין יפנית וקורעים ביד. לאחר שנבחר המשתתף הבא, מגלגלים אליו את הסאבית וממשיכים בסבב הבא. הזוכה -- זה שמקבל את הסאבית בלתי עטופה -- יכול להשתמש בה לשאר הערב, או לחלוק עם אחרים.
שימו לב: אם המאמץ הכרוך בהסרת נייר הדבק נהיה משעמם, אפשר להפסיק ולשחק "סובב את הסאבית", גרסה אמריקנית ל"אמת או חובה" שלנו (מתאים במיוחד בדירות המרוצפות בפרקט).
לפעמים זה רגעים קטנים. אתה מגלגל לעצמך סיגריה. תוך כדי שאתה מתעסק בנייר, בשקית הטבק, במצית, אתה מגיש לה את המאפרה והיא מחזיקה אותה בשתי ידיים, מוכנה בשבילך. עכשיו, היא יכלה באותה מידה להניח אותה על השולחן, ייתכן שזה מה שהאדם הנורמטיבי היה עושה בתגובה לזה שמישהו מגיש לו את המאפרה. אבל זה מה שבא לה באופן טבעי, בלי כוונה. ייתכן שהיא פוגשת את העיניים שלך ומבינה מה היא הסגירה עכשיו ויכול להיות שהיא מפצה על המבט החשוף הזה באיזו בדיחה. עכשיו, היא עשתה את זה בתמימות. אתה לעומת זאת, מאוד ייתכן שאתה מסוג הבני זונה האלו שתמיד בוחנים אנשים, שהנתינה הזאת של המאפרה היא איזה קטע קבוע שלך. אבל ברגע שזה יצא זה יצא, אי אפשר לסגת מזה. שום בדיחה לא תעזור.
טוב, זה לא רגע כזה קטן. יכולים להיות רגעים יותר קטנים. אתה והיא והחבר הזה שלך, שלושתכם נכנסים למעלית. המעלית צפופה ואתם עומדים קרוב. היא באמצע. והיא קצת לחוצה ביניכם והיא מרימה מבט ושניכם מבינים שטוב לה שם, סגורה בין שני גברים גבוהים. וכשזה שם, כמו שכבר אמרתי, זה שם.
יכול להיות שכששניכם מתקרבים ליציאה היא משתהה לשנייה ואתה, באופן טבעי, פותח לה את הדלת ומחכה שהיא תעבור, והיא מעיפה בך מבט תוך כדי שהיא עוברת, מבט שאומר "תפסתי אותך". עכשיו, יכול להיות שזה בא לך טבעי, זה שפתחת את הדלת, ומצד שני אפשר להניח שהיא מסוג הבנות זונה האלו שתמיד בוחנות אנשים, שההשתהות הקטנה הזאת כדי לאפשר לך לפתוח לה את הדלת זה טריק קבוע שלה. אבל הנה היא תפסה אותך ואי אפשר לסגת מזה.
כמובן שגם יכול להיות שאתם יושבים בבר ואתם כבר די שיכורים והיא רוכנת אליך ואומרת "אני משלמת ולוקחת אותך הביתה ואני הולכת לקשור אותך למיטה ואם תהיה טוב אני אשחרר אותך מחר בצהריים" וגם זאת דרך לדעת.
באותה תקופה את עבדת בבקרים, ואני הייתי סופר מפונק שמתעורר בצהריים, אבל את גילית שהיום שלך הולך הרבה יותר חלק אם את גומרת פעם-פעמיים לפני שאת קמה לעבודה, אז כשהיית מתעוררת היית נשכבת על הפנים שלי. אני הייתי מתעורר ממשקל הידיים שלך על האגן שלי ופוקח עיניים כדי לראות את המפשעה שלך נוחתת על הפנים שלי ומוצאת אחיזה בין האף לפה. לפעמים הייתי נרדם ככה בין הרגליים שלך ואת היית נושכת את הזין שלי כדי להעיר אותי. לפעמים הקצב לא היה לרוחך ואת היית נושכת את הזין שלי. לפעמים סתם היית צריכה קצת יותר עניין ואת היית נושכת את הזין שלי. אם לא היית נושכת מדי הייתי נרדם מיד כשהיית קמה ממני, ולא תמיד הייתי זוכר שזה קרה, ולכן, וגם בגלל שאף אחד משנינו לא היה מילולי מדי בבוקר -- "מוקדם מדי למילים", ככה היית אומרת -- בדרך כלל היית מוצאת את העט שלי על השידה ליד המיטה וכותבת לי הודעות על הירך. "אני חוזרת מוקדם ותכין את התחת", או "תזכור להתקשר לאימא שלי", דברים כאלו. אם היית נושכת יותר מדי -- כמו באותו בוקר -- הייתי מתעורר והולך להתקלח איתך. באותו בוקר הרגשת צורך לבלות את מרבית השעה הקלה הזאת כשהשיניים שלך נעוצות בזין שלי ואני ליקקתי כמו איש טובע ואת שחררת רק כשהרעידות האחרונות של האורגזמה השנייה פסקו. הלכנו רוטנים ונפוחי-פנים ונפוחי-מבושים אל האמבטיה ואני הדלקתי את המים ואת התחלת לצחצח שיניים, והתחת שלך היה חמוד, אז עמדתי על הברכיים מאחוריך והתחלתי לנשק אותו. זה מה שיפה בעיני בבוקר, מוקדם מדי למילים אז דברים קורים מעצמם, יש שיתוף פעולה כזה, כמעט טלפתיה: את דחפת את התחת שלך על הפנים שלי ואני ליקקתי אותך, ובאמת באותו יום צחצחת שיניים מאוד ביסודיות; אחרי זה הלכת להשתין ואני נישקתי לך את הרגליים. אחרי זה נכנסנו למקלחת ואני חפפתי לך את השיער ואת נישקת לי את הסנטר, ואז סיבנתי אותך ונזכרתי בבדיחה הזאת שסיפרת פעם, שכשגבר ואישה מתקלחים ביחד היא יוצאת עם ציצים מבריקים, וצחקתי, ואת הבנת בדיוק למה אני צוחק ונשענת קדימה עם הציצים לתוך הידיים שלי, ואני נצמדתי אליך מאחורה, ואת שיחקת עם הזין שלי עם התחת שלך, והזדיינו ככה על הקיר של האמבטיה, ואת ליטפת לי את הירך, ואז ראיתי מה כתבת לי שם כששכבת על הפנים שלי: זה היה "בבקשה קום איתי, אני חרמנית", ואני הסתכלתי על זה ואמרתי לך, "בואנה, אנחנו באמת טלפתים", ואת אמרת "שתוק, מוקדם מדי למילים".
אותו הבוקר היה קודר וסגרירי ממש כמו זה וגופותינו היו מכורבלים תחת הפוך, פריבילגיה השמורה לבני המעמד הינשופי. אני אומר שגופותינו היו מתחת לפוך אבל בעצם מה שהיה זה שלקחת את השמיכה לעצמך ואני נשארתי עם יד ורגל וזין חשופים לאוויר הבוקר. מדי פעם שלחת יד חמה מתוך אפלת הסדינים וליטפת לי את הזין. אני הייתי נדרך, נאנק -- ואז כשנהיה לך קר מדי משכת את היד בחזרה מתחת לפוך וחיממת אותה בבית השחי שלי, משאירה אותי מתנשף:
"אני לא יכול יותר", לחשתי לך. "אני לא יכול. בבקשה--"
ואת חייכת ואמרת, "די חמודי. פשוט אל תחשוב על זה".
"אל תחשוב--! איך? מה?"
"פשוט תחשוב על משהו אחר".
"אני לא יכול", אמרתי לך. "אנחנו כבר שעה ככה ואני כל כך קרוב ו--על מה לחשוב?"
"על מה לחשוב?"
"כן. על מה לחשוב".
"למשל", אמרת כינשוף מתפנק ושלחת שוב יד ונגעת בזין שלי בקצות שתי אצבעות ואני התפתלתי כנשוך ינשוף, "למשל מה תכין לי לאכול".
נאנקתי שוב וכופפתי את האגן לעבר היד שלך ואת משכת אותה בחזרה אל השמיכה: "לא!" אמרתי. "לא, אני... אני אכין לך..."
"כן..." אמרת וחייכת ושלחת שוב את היד -- הפעם רק קצה של אצבע אחת -- "מה תכין?"
"חביתה. אני אכין לך חביתה".
"חביתה? אני מאוכזבת". קצה האצבע שלך ריחפה מעל הזין שלי, נוגעת, לא נוגעת.
"לא. לא חביתה. אני אכין לך ביצה עלומה".
"אני מקשיבה", אמרת, וליטפת, והתרפקת על הכתף שלי ונעצת בי עיניים גדולות.
"אני אקפוץ לקנות קרואסון מהמאפייה" -- אמרתי, ואת התקרבת עוד, אבל מגע האצבע האחת נשאר מרפרף -- "אני אטגן, נגיד, בייקון שנשאר במקרר?"
"לא בייקון", אמרת מתרפקת, אבל לא משכת את היד.
גנחתי, "אני אכין רוטב הולנדייז --" ואת גנחת גם -- "כן, ואני אחצה את הקרואסון, ואניח בו ביצה עלומה, ורוטב הולנדייז --"
"בצל חתוך דק?" לחשת לתוך האוזן שלי. הגוף שלך נצמד לשלי, והאצבע האחת שלך המשיכה כמעט לגעת בי --
"כן, מאוד דק!"
"ועלים? רוקט?" לחשת.
"כן", אמרתי ורעדתי, "וסלט..."
"סלט..." נשפת לתוך האוזן שלי, ונגעת בי לרגע בכל כף היד, חופנת ומיד נסוגה לתוך השמיכה, והאגן שלי דפק את האוויר, מחפש את היד שלך ולא מוצא --
"קצוץ דק-דק", אמרת לאוזן שלי, ואני גמרתי באוויר, ללא מגע יד אישה. את צחקת באוזן שלי ושלחת יד שוב ושיחקת עם שלולית הזרע על הבטן שלי ואני התנשפתי והזעתי ואת נישקת את האוזן שלי ואמרת, יאללה, תתלבש, תיכף ייגמרו להם הקרואסונים.
"סמאללה", את אומרת ונדרכת. אני מנשק לך את העורף.
"מה זה סמאללה", אני אומר לאוזן שלך. "אשכנזי אחד", את צוחקת. "רד ממני".
אנחנו כבר שרועים על רצפת העץ. הבית הזה קר ושקט ומואר. "זה החמאה הזאת", אני אומר. "נכון? החמאה". "לא, אשכנתוז", את אומרת ומתנערת ממני. "זה אומר... אההההמ... היד שלך קרה... סמאללה..."
"מה הבאת לי?" אני שואל.
"לא הבאתי לך כלום".
"מה הבאת לי? זה בתיק שלך".
"זה לא בשבילך".
אני מנשק לך את האוזן ואת נלחמת בי ואני מנשק שוב. "אמרת שאת מביאה לי הפתעה". "זה היה בשבילך, אבל אז יצאת אשכנזי ו... אההה... שם... לא שם... סמאללה, כוסומו!"
"מה זה?" אני גורר את התיק שלך עם הרגל. "זה... משהו... סבתא..." את ממלמלת. בתוך התיק נחים קונדומים וצנצנת. אני תופס את האוזן שלך עם השיניים ומהדק. "זה... סעמק איתך", את אומרת, "זה סאמנה".
"סאמנה", אני אומר דרך השיניים.
"החמאה".
"החמאה", אני אומר ומחייך. החיוך מאלץ אותי לעזוב את האוזן שלך. את ממוללת אותה ורוטנת. "סמאללה".
"סמנה", אני מתקן. "אל תפתח את זה", את אומרת.
"למה לא?"
"לא יודעת, אל תפתח את זה". אני שולח יד קרה מתחת לחולצה שלך, ממשש, תופס את שולי המכנסיים שלך; "את זה אני יכול לפתוח?" את נרתעת ומנסה לקום ממני ונשארת במקום. "אולי יש שם יהלומים", אני אומר, ומושך אותך אלי ופורם את הכפתור במכנסיים שלך. "אולי יש שם זהב", אני אומר. כשאת קרובה אלי אני פותח את הצנצנת. היא מעלה ריח מעושן וזר. אני מושך אותך אלי. "את מפחדת?" "לא". "את תמיד מפחדת". אני מושך אותך והופך אותך ועכשיו את שוכבת על הבטן מתחתי. את רועדת קצת ואומרת, "זה סוד משפחתי... המתכון... סמאל--"
אני מושך מעליך את המכנסיים והן מופשלות וזה מספיק לי. "סוד משפחתי?" אני שואל אותך, כמעט בכעס, ואת לופתת את הרצפה, מחפשת נקודת משען. "אני אגיד לך משהו על משפחות". אני טובל אצבע בצנצנת הפתוחה וגורף משם אצבע מלאה בסא-מא-נה ומפשק את פלחי התחת שלך ואני מניע את האצבע בתוך הישבן שלך התופח מעל הג'ינס ואני אומר, "משפחות ועדות, ודתות וגזעים..." ואת לא מקשיבה, ואני גוהר מעליך עכשיו, יד אחת עדיין ביניך ובין המכנסיים שלך, ואני אומר לך, "אני רוצה שתחזרי אחרי עכשיו", ואת דופקת על רצפת העץ באגרוף ואומרת "לא! לא לא לא!" ואני אומר, "כן, תחזרי אחרי, משפחות ועדות..."
"לא!" את מנסה להשתחרר. אני תופס את שתי הידיים שלך. "תחזרי אחרי, אני אומר!" "משפחות ועדות..." את ממלמלת.
"מכשירי הדיכוי של האדם החסר תודעה מעמדית", אני אומר. "קדימה, תחזרי אחרי", ואני מלטף את התחת שלך עם הזין שלי, ואת אומרת, "מכשירי... הדיכו--אה!" אני חודר לתוכך ללא חן. את בוכה בלי קול ואני שוכב עליך עכשיו, נע בתוך התחת שלך, בתוך הסמנה. "חופש יושג רק באמצעות סולידריות של הציוני העמל", אני לוחש לאוזן שלך.
"חופש... יושג..." את בוכה, הציפורניים שלך משרטטות קווים על העץ. הבכי שלך גורם לי לנוע מהר יותר ויותר. "בכור ההיתוך", אני גונח דרך שפתיים חשוקות, "אין מזרחי ואשכנזי..." אני כל כך עמוק בתוכך שאני מרגיש את המילים שלך בקצה הזין שלי: "בכור ההיתוך..." אני גונח כמו חיה. "ההיתוך..." את בוכה, "היתוך..." אני כמעט צועק לתוך הראש שלך כשאני גומר.
"אלוהים", את רועדת.
"סמאללה", אני לוחש.
"סמנה", את מתקנת.
אוי, קינדער, שווייגן איז גאלד אבער רעדן איז זילבער.
עם שובו של מר אריה, שהוא כמובן מעמודי התווך המרכזיים של קהילת הבדסמ העברית (בדימ'), מן הגלות אל הכלוב, אני נאלץ מדי פעם להתעמת עם העובדה שהדור שלי, זמנו חלף ועבר מן הכלוב. העימות מתמצה בזה שאני אומר לאיזו נשלטת שחלב בקו"מ עוד על שפתיה, "זה ליאו, שהוא כמובן מעמודי התווך המרכזיים של קהילת הבדסמ העברית", והיא אומרת "מי?" ואני אומר "ליאו, מעמודי התווך המרכזיים של קהילת הבדסמ העברית", והיא אומרת "מי?" ואני אומר "מעמודי התווך של הבדסמ העברית", והיא משחקת בטלפון.
עוד דוגמה היא ילדה מן הכיתות הנמוכות שבגנון הכלוב שכתבה -- לא אתן כאן לינק כי אני לא מעוניין ללכת למחוזות השיימינג ומלבד זאת אני זקן מכדי ללמוד איך עושים לינק -- שהמסיבות של הקהילה ממש מסריחות כי יש שם זקנים, לפעמים אפילו בני שלושים פלוס, וכל המוזיקה שם -- שימו לב טוב -- זה דרעק כמו דארק אייטיז. איפה, היא שואלת, אפשר למצוא מסיבת בדסמ שאין בה דארק אייטיז. מסיבת בדסמ בלי דארק אייטיז, ליגט אין קימפעט דער צונג! זה כמו לשאול איפה יש אקווריום בלי הנוזל הרטוב הזה בפנים. להוכחת דבריה אותה עוללה שמה שיר שלדעתה מייצג את המוזיקה מן העשור הדרעק ההוא. זה היה השיר שהיא בחרה.
זקנים אחרים בני שלושים פלוס היו חותמים את הפוסט הזה בעלבונות כלפי הדור החדש, אבל העניין הוא שאני חושב דווקא ההפך, כלומר, הדור הזה, להבדיל מקודמיו, קיבל במתנה עולם המוכן לסטיותיו, וזה נכון מבחינה חברתית מן הסתם, אבל נכון עוד יותר מהזווית הווטצאפית. רוצה לומר, כמי שנאלץ להבריז מהדייט הראשון שלו בטלפון ציבורי, אני לא כל כך יודע איך עשו בדסמ לפני שהיה ווטצאפ.
העניין הוא האמוטיקונים. סליחה קינדער, האמוג'י. פר אקזמפל:
https://i.onthe.io/0fgjhs52nrtq112lh.ae8b7eb8.jpg
מבט המבוכה המופתעת -- שקל כל כך להביע אותו עם הפרצוף אבל כמעט בלתי אפשרי לתפוס במילים, אם אתם רק מתכתבים -- הוא כלי חיוני בארסנל של הנשלט/ת כדי להביע לצד שמנגד שהם לחצו על הכפתור הנכון ושחררו גל נחמד של סרוטונין ומנגד גל מטלטל של אדרנלין. הרעיון הוא להביע אישור מבלי להביע הסכמה.
בעבר ניסיתי לטבוע את האמוטיקון 😜 כדי להביע את הנ"ל אבל אתם, בני זונה, לא שיתפתם פעולה. האמוג'י שלעיל תופס את העניין בצורה מושלמת, ואני באמת לא מצליח לדמיין התכתבויות בדסמיות בלעדיו. את שולחת "אני אוספת אותך בעשר, תלבש את הבגד הקטן ששמתי לך בתיבת דואר", הוא מגיב במבט המבוכה המופתעת (להלן מהמ"מ). השיחה תמציתית ויעילה: כל האינפורמציה החיונית מגיעה ליעדה באופן אלגנטי. עוד: הוא אומר, "אל תחכי לי הלילה, יש לי דייט", את יכולה להגיב ברצף של קללות מכוערות ובהבטחה שהדלת תהיה נעולה הלילה, אבל את שולחת מהמ"מ, ובכך מאשרת שמתקיימת ביניכם מערכת יחסים המסוגלת להכיל מעשים שכאלו, וכל זה בלי להסכים להם באופן מפורש.
עוד דוגמה:
http://pix.iemoji.com/images/emoji/apple/ios-9/256/face-with-rolling-eyes.png
זה שימושי בעיקר לנשלטות, והוא בא להביע הלך רוח ילדתי ויענו-מרדני כדי לקבל פרס--כלומר תזכורת לסמכותו הבלתי ניתנת לערעור של השולט. נשלטים צריכים להתאמץ יותר מזה כדי לקבל עונש, וזאת מכיוון שאף אחד לא אוהב גבר שמתנהג כמו פרחה בת 12.
יש עוד. אפשר לטעון שכמעט כל ה-shorthands החיוניים לתקשורת בין נשלטים ושולטים כבר קיימת במילון הזה, ואני בטוח שיש לכם, קינדער, שימושים מבריקים שעוד לא חשבתי עליהם, ואני אשמח שתשלחו לי אותם בצירוף תמונות בלי תחתונים. ולסיכום:
https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/564x/64/ea/bb/64eabb04ff42ff9e9629be37c4494598.jpg
מה שמזכיר לי את הפעם שחזרתי הביתה ומצאתי אותך מתחת לשולחן.
בדיוק עברנו דירה, אותה עיר, שכונה אחרת. הבית היה בארגזים והשמש הציצה מהצד הלא נכון של הדירה. אני הלכתי לעבודה ואת נשארת בבית, לכאורה כדי לפרוק, והנה אני חוזר והסלון עדיין בארגזים ואת על ארבע מתחת לשולחן, מציצה בי בעיניים גדולות. עמדתי שם עם המפתחות ביד וצחקתי, אבל לא הצטרפת לצחוק; המבט שלך נשאר קבוע וגדול-עיניים ומפוחד.
"תצאי משם, חמודה", אמרתי. את לקחת צעד אחורה. "מה יש?"
את לא אמרת כלום, המשכת להסתכל.
"את לא רוצה לצאת לשחק איתי?"
לקחת עוד צעד אחורה. שולי השולחן הסתירו את העיניים שלך ועכשיו שמתי לב שאת רועדת.
"אני אנחש", אמרתי. "את רוצה שאני אנחש?"
מתחת לשולחן ראיתי את החלק התחתון של הפרצוף שלך נד מעלה ומטה. כן.
"הלכתי ונשארת פה עם הארגזים והשמש הציצה מהצד הלא נכון של הדירה", ניחשתי. עוד הנהון.
"ואז פרקת ארגז אחד?" הנהון. "וזה במקרה היה הארגז עם הצעצועים שלך? כן. ואז גילית שאת לא רוצה להיות ילדה גדולה בדירה הזאת לבד?"
כן.
"אז בנית לעצמך מקלט קטן, רק את והארגז?"
צעד קטן לכיווני. הנה העיניים שלך שוב. וכרגיל התחלתי לשאול את עצמי מה עובר לך בראש עכשיו. אם את מחכה שאוציא אותך משם או מקווה שלא; אם את מקווה שלא אבל בעצם רוצה שכן, או שבעצם את רוצה שכן אבל מתחת לזה ממש מקווה שלא -- מבוך מראות, אי אפשר לצאת מזה. ואז הבנתי שאני, אני רוצה אותך שם, בדיוק איפה שאת.
אז בלי להגיד יותר מדי לקחתי ארגז, אחד שכתוב עליו "כלים - מטבח (שביר)", והנחתי אותו בינינו, על קו הגבול של השולחן. ראיתי את המבט שלך, עגול וסתום, והבנתי באותו רגע שטעיתי: מה שבאמת רצית זה שאני אוציא אותך משם. אבל בשלב הזה הרצון שלך כבר היה פחות חשוב, ולכן לקחתי עוד ארגז ("מצעים") והנחתי אותו על הארגז השני, ואז לקחתי עוד אחד ("מחשב 1 + כבלים"), ועוד אחד ("אמבטיה מגבות"), עד שהקפתי את השולחן בחומה של ארגזים, רק פתח אחד, קטן, נשאר, ואת נעלמת ביניהם, ואמרתי לך, "עכשיו את יכולה להגיש לי את הבגדים שלך".
עמדתי שם ונשמתי וחיכיתי לראות מה תעשי.
והנה יד מציצה דרך הפתח ומחזיקה חולצה. אני לוקח את החולצה ומחכה. חצאית. וחזייה. ותחתונים. וגומייה לשיער.
"עכשיו", אמרתי לך, "את יכולה להוציא את הוורוד מהארגז של הצעצועים.
לא חיכיתי הרבה. גם את לא: שמעתי את האבזם של הקולר הוורוד נרכס סביב הצוואר שלך.
"ועכשיו את יכולה למלא את הפתח".
את הבנת; תמיד היית יותר חדה בלי בגדים. הפתח הקטן בחומה סביב השולחן התמלא בארגז האחרון: "חדר שינה צעצועים".
"ועכשיו אני אפרוק", אמרתי. "ואת תחכי שאמצא אותך".
