לפני 8 שנים. 12 בספטמבר 2016 בשעה 17:23
ירקרקות האופר
מאז 2004 * אורגינל * הגב אליך הלב איתךלפני 8 שנים. 8 בספטמבר 2016 בשעה 21:47
לא תמיד קל למלא את המגזין בחומרים טובים -- אני מודה שלפעמים זאת משימה קצת מתסכלת. לא כולם יודעים לכתוב -- למעשה, ואני מקווה שאני לא מעליב אף אחד, כמעט כולם לא יודעים לכתוב. גם אלו שיודעים לכתוב לאו דווקא יודעים לכתוב משהו מעניין על בדסמ, שהוא לאו דווקא פרקטיקה שמילים עושות לה חסד. ומן הסתם יש סיפוק מיידי יותר ואינטרנטי יותר בלכתוב לבלוג במקום לשייף ולחדד קטע אחד ולחכות חצי שנה עד שהעורך המנייאק יתייחס אליו.
במיוחד מהסיבות האלו, אני חושב שראוי לשים לב ליבול החדש שמופיע במגזין: כל ארבעת הקטעים העליונים נכתבו על ידי פרסונות שמופיעות במגזין בפעם הראשונה, לכל אחד יש קול מעניין משלו ואת כולם מאוד נהניתי לערוך (*עריכה: גם הקטע החמישי נהדר בעיני, אבל הפרסונה מאחוריו הוא כבר כותב ותיק פה). כל הקטעים טובים, אבל מסיבותי שלי אני מפציר בכם להכנס לעליון שביניהם ולתת לו המון לייקים.
לפני 8 שנים. 5 בספטמבר 2016 בשעה 22:53
קצר להלילה.
ראשית אני רוצה להודות לכל מי שנידב ונידבה את כלי זינם לניסוי המציצות הגדול שפורט בפוסט דלמטה. אעדכן את קוראי הנאמנים בהתפתחויות.
שנית, אני חושב שכולכם -- בין אם אתם חובבים מיילדום ובין אם משהו לא בסדר איתכם -- צריכים לצפות בקטע הווידאו הקצר הבא, משום שהוא, בעיני, וכמו שאומרים באקדמיה, מעין טקסט מכונן. זה רק חמש דקות מהחיים שלכם ומובטח לכם שהם ישתפרו בעקבותיו, ולו במעט.
https://vt.tumblr.com/tumblr_ny1szeDXsu1ud4d9l.mp4#_=_
עכשיו, למה אני מתכוון כשאני אומר "לצפות"? רמת הצילום, ההעמדה, הריגינג, העריכה, יופיה של הקורבן וכישרונו ונסיונו של המתעלל, שלא לדבר על הכפפות המהממות שלו -- כל אלו אכן שווים צפייה. אבל מה שמרתק שם זה בעיקר הסאונד. הסאונד. מבחינתי אתם יכולים לכבות את המסך ולשים אוזניות ועדיין תצאו נשכרים.
יש פה איכות מוזיקלית -- כמה שניות של שקט וקרקושי אזיקים. יללות שמתגברות לקרשנדו מהיר ופתאומי. נרגעות ומתמתנות ונבנות שוב לקרשנדו שני ושלישי. עוד הפוגה ועוד שיאים. ומעל הכל מוטיף חוזר של זעקות מצוקה, ומעבר להם התרסה ותלונה, ומתחת, אם מאזינים היטב, של שחרור אדיר.
וזה העניין. לא המבנה המוזיקלי המהודק, אלא מה שהצעקות האלו עושות בבטן. בתחילה, גם אם אתם סוטים משופשפים שהסטייה גזלה מהם כל שביב של אמפתיה, כנראה שגם אתם תרגישו אי-נוחות מסויימת הנבנית באיזור החזה. זה השלב שבו אנשים שאינם כמונו יכבו את הסרטון וילכו לבכות בפינת המקלחת. אבל מי מאיתנו שנפש אמיצה לו וימשיך ויקשיב ישמע את המוזיקה הזאת, את הדברים שמעבר למצוקה שעל פני השטח. את הצעקות המביעות לאו דווקא סבל, כי אם שחרור פיזי ונפשי המתאפשר רק כשמישהו כופה עליך מצבים ומעשים שלעולם לא היית מסוגל לעולל לעצמך.
זה בדסמ בעיני. ולעיתים זה מרגש אותי עד דמעות.
לפני 8 שנים. 4 בספטמבר 2016 בשעה 14:10
ראשית כל, ברצוני להביע חרטה על הטיזר הקליק-בייטי מאמש. מצטער. לא מצטער: ראיתי איך אתם, נבלות, מנצלים את מנגנון הבלוגים פה כדי להשיג לכם תהילת עולם -- עשרה פוסטים ביום רק כדי לבלות שעות בעמוד הראשי וכן הלאה. גם ירוקי יודע לשחק במשחק שלכם, זונות צומי שכמותכם.
ולענייננו, ולעניין הזין הסימפטי. ככה: כבר שנים שאני סופג מכן -- באורך רוח ובסבלנות אין קץ -- מציצות דלוחות ומעציבות המלוות בתירוצים דלוחים ומעציבים לא פחות (עם זין קטן אני דווקא מלכת הבלואו-ג'ובס הבלתי מעורערת של המזרח התיכון וחלקים מאסיה, אלא מאי, שהזין שלך כל כך עצום שלא נותר בפה שלי מקום גם בשבילו וגם לשקדים שלי. הזין שלי בינוני להפליא, ביץ', והתירוצים שלך מעלים עובש). בהיותי ג'נטלמן, אני עושה ככל יכולתי שלא להשמיע תרעומת אל מול הפה הרפוי והלשון העצלה שאתן מפעילות על איברי המתאמץ להזדקף, או עם המפגשים התכופים עם שיניכן, החוסר ברוק, העודף ברוק, ההשתנקויות יענו-קורעות-הלב שאתן משמיעות כדי שאדע שאתן משתדלות, וההפסקות, הו בשם כל הפנתיאון המהולל שעל האולימפוס, ההפסקות מחסלות הזיקפה הללו, כוס אימן שתחייה אמן סלע.
והנה למרות כל זאת אני מלטף לכן את הראש, מספר לכן כמה נהדרת המציצה הדלוחה שלכן, ולפעמים אפילו גומר כדי שלא להעליב את האגו שלכן, גם אם זה דורש ממני לעצום עיניים ולדמיין איך אני מצמיד אתכן לפינה ומזיין לכם את הגולגולת הבוכייה שלכן תוך שאתן נחנקות מהקיא שלכן-עצמכן, וכן ומהזין הבינוני שלי.
ואילו בה בעת, כשאחת מכן דוחפת מעדנות את פני במורד אגרופה השלוף, או איזה דילדו המונח במקרה בסביבה, מעשים שאני, למרות היותי כידוע דום מסוקס, מתיר לכן לעשות משום שמזגי נוח ואני מפרגן, אני מוצץ את הדרוש למצוץ בפה קפוץ ובלשון חפצה, שומר את שיני לעצמי, משתנק בלי לעשות מזה ביג דיל, ווודאי ודאי לא מפסיק כל עשר שניות כי "אני צריך לנשום" (בשביל זה, גבירותי, השם תתברך העניקה לנו אף). זאת ועוד -- ומבלי לגנוב יותר מדי מ"סיינפלד" -- משום שאני בעליו של ספסימן אחד של הציוד האמור, אני מבין שזין הוא לא סתם מפתח הנכנס לחריץ מנעול ובכך ינוחם, אלא איבר מורכב ומשוכלל המכיל אמצעי חישה רגישים המגיבים ללחץ, למגע מרפרף וקשה, לתנועה, להפוגות, ושאיזורים שונים בו מגיבים באופן שונה לכל אלו, ומשום כך אני משפיע את כל התחושות השונות האלו באצבעותיכן ובדילדואיכן באמצעות מלעסותי ולקקני.
והנה, מעשה שהיה כך היה, באחד האמשים ביליתי לי שעה נעימה עם מי מכן, שלא אבייש אותה באיזכור שמה אבל היא יודעת ידוע היטב מי היא, וברגע מן הרגעים השתדלתי להנעים את זמנה באמצעות פי הכרוך סביב אצבעותיה. "את מוצצת נהדר", היא אמרה לי, שוכחת לרגע שדומים מסוקסים שכמוני לא נהנים מדיבורים שכגון אלו, והנה, מעשה שטן, התחלקה מבעד שפתי המנומסות תשובה, שלוואי ויכולתי לומר דברים דומים אודותיה. מיותר לתאר את המהומה שהתחוללה לאחר מכן, ונסתפק בלומר שהצלחתי להרגיע את הרוחות רק באמצעות האמירה הלא פחות נחרצת, "מצטער, בייב, אני פשוט מוצצת הרבה יותר טובה ממך".
ייתכן שלמשפט האחרון השתרבבה בטעות המילה "להרגיע".
"אתה לא מוצצת טובה ולא בטיח", ענתה לי המאן דהיא. "אצבע זה קל. אבל זין כביר ועצום כמו זה המשתלשל לך כמטוטלת בין רגליך, עכשיו זה משהו אחר". "משנה לא הגודל", קרקתי לה במבטא יודאי, "שופטת אותי לפי גודלי את? הרמ? הרמ?" אולם בהיותה מאותגרת תרבותית, גם אם בחורה נחמדה בכל מובן אחר, היא רק הרימה גבה משועשעת ושאלה אם זה היה חיקוי של כרובי. גם על המשגה התרבותי החמור הזה, כמו על המציצה הבינונית ומטה, סלחתי לה מיד, בהיותי, כאמור, ג'נטלמן מושלם. "יקירתי," סיכמתי את השיחה בטון דומי וסמכותי, "יש לי הרבה מה ללמד אותך על מציצת זין".
ואז נחתה המכה.
"באמת?" הרימה המאן דהיא גבה, ורכנה קדימה כשחקן שח שהנחיל כעת מט, "אמור לי: כמה זינים מצצת עד כה?"
נאלמתי דום, משום שכסיסג'נדר הטרונורמטיבי, לא היה לי העונג לענג את אחי למגדר, ודומני שהמאן דהיא ידעה זאת ידוע היטב. היא מצידה לא הסתפקה במכת המחץ הזו והוסיפה: "לא שמעתי. ספר לי: כמה גברים גמרו לך בפה?"
"יקירתי", עניתי בג'נטלמניות, "ג'נטלמן לא מגלה".
אולם לא עבדתי על אף אחד: שנינו ידענו שהונחל לי מט-סנדלרים, והערב הנעים נחתם באקורד צורם. מיותר לציין שאיש לא גמר לאיש בפה.
אולם אם יש משהו שקוראי הוותיקים יודעים אודותי, הרי זה שאני שונא שני דברים: דג מלוח ולהפסיד. אי לכך אני קורא לעזרת אחי בעלי הזין, בין אם הם חובבים בנים או בנות, אם הם בעצמם בנות שזין להן, או אם חובבים הם דובים חביבים וסיסג'נדרים כמוני: עזרו-נא לי להוכיח לחברות מדושנות העונג של המין שמנגד שאנחנו -- ובכך אני מתכוון לעצמי -- יודעים מציצת-אמת מהי. שאנחנו מבינים באופן עמוק את הזין, יצור רגיש ומורכב, ואת צרכיו המרובים בעת המציצה: את טיול הלשון במרגלותיו ואת יניקת השאיבה ואת התנועה העיקשת, הבלתי מופרעת, של השפתיים במורד ובמעלה, את התזמון הנכון הכרוך בטיפול בעטרה, את החשיבות האדירה המסתתרת במילימטרים האחרונים שבין הזין לביצים, את החשיבות שאינה נופלת בדבר מזאת באי-הזנחת הביצים עצמן, וכן הלאה דברים שאולי לא מגיע להן, למדושנות העונג האלו, שאלמד אותן כאן. אינני בוחל, לצורך העניין, בזין: אם גדול הוא ואם קטן, אם שכחו למול אתכם או אם אתם חסרים אשך אחד. אחת הוא לי; הכבוד כאן הוא העומד על כפות המאזניים. אחים! תרמו לי את זינכם, ולו לשעה קלה, הטילו את מטענכם המהביל בפי המיומן, ויחד נוכל להוכיח אחת ולתמיד שמה שצריך כדי למצוץ זין -- זה גבר אמיתי.
פרטים בפרטי.
http://66.media.tumblr.com/68f331689260d0d78cabd32538728ce7/tumblr_nhxlb1bct81qenz6wo1_500.gif
לפני 8 שנים. 2 בספטמבר 2016 בשעה 11:24
סתם טיזר. פרטים מאכזבים בהמשך.
לפני 8 שנים. 22 ביולי 2016 בשעה 21:26
לאחרונה ישבתי עם חבר בבר ההוא, אתם יודעים איזה, ודיברתי איתו על איזה רעיון למיזם, אתם יודעים, ופתאום שנינו שמנו לב איזו מין שיחה נאלחת ובורגנית אנחנו מנהלים, ואמרתי לו שבאיזה מקום, שנינו בני הבני עשרים וחמש הניהיליסטים וחדורי ההתרגשות לקראת העתיד מסתכלים על עצמנו של עכשיו ובוכים.
הבנתם למה אני מתכוון.
בדרך כלל האינטראקציה הדמיונית בין בן העשרים וחמש ובן השלושים וחמש מתנהלת הפוך, כלומר, אני הייתי מאוד שמח, לאור הדברים שלמדתי בעשור האחרון, להושיט יד אחורה בזמן ולהגיש לעצמי חתיכת כאפה עם הצד המעליב של היד.
אתם מבינים מה אני אומר.
ועם זאת -- ועם כל השנאה שאני רוחש לז'אנר הפופולרי של עצות-יאיר-לפיד-30-דברים-להספיק-לפני-שסיימת-תואר-ראשון-בבין-תחומי -- בערבים קודרים ואפופי עשן מסויימים אני מרגיש צורך להגיד לעצמי25 דברים יותר ספציפיים, ואולי שימושיים אפילו יותר מכאפה.
למרות שכאפה -- אתם יודעים, כאפה זה דבר שימושי.
בערבים קודרים ואפופי עשן כגון זה עולים בראש כמה דברים ספציפיים שכאלו.
למשל, אם אני יושב עכשיו עם עצמי25, ועצמי25 בדיוק מתאושש מהכאפה האטומית שנתתי לו, והוא ככה מוחה את הדמעות מהעיניים ומלטף את הלחי המאדימה, הייתי אומר לו, קח את כל הכסף שאתה מרוויח, ותשקיע את כולו בכרטיסים להופעות. לך לרחוב סלמה וצא לחו"ל ולך לפסטיבלים ותתחיל לעשות סמים ותרקוד ותלך לאיבוד ותתעורר בסימטאות ובמיטות זרות ותרגיש את המוזיקה רועדת ומאירה בוורידים שלך שעות אחרי שהלהקה התקפלה והלכה הביתה; לך להופעות קטנות של להקות שלא יהיו קיימות כשתהיה בן 26; לך להופעות עצומות; לך להופעות לבד וחטוף וסמם חברים וקח אותם איתך ותיפטר כבר מהחברים החנונים שלך ותאסוף חברים שהולכים להופעות. קטוף לעצמך כמה שיותר סיפורי מוזיקה, כמה שיותר מור"קים של מעריצים, עלילות גבורה מאחורי הקלעים, ברחובות של ערים זרות, במאש-פיט, בשירותים של מועדונים.
הייתי אומר לעצמי: אל תפסיק לכתוב אפילו ליום אחד. כתוב משהו כל יום. פתק או חמישים עמודים צפופי-כתב במחברת, קבצי טקסט קריאים למחצה בלבד -- תכתוב כל יום. אל תפסיק לזוז, ככה הייתי אומר לעצמי. תעבור דירה. בשנה הבאה תעבור דירה שוב. אל תיקח איתך הרבה כשאתה נודד מדירה לדירה, רק תזכור להביא את מה שכתבת.
הייתי אומר לעצמי: אתה לא מושלם ולא תמיד מצליח בנסיון הראשון. אל תלמד להחביא את כשליך מאחורי מסכה מקסימה, למד להודות, למד לבקש עזרה. אל תתעלם מתקלות, אל תתרגל אליהן, למד לתקן. אם הברז דולף, בפעם הראשונה קרא לאינסטלטור ועמוד מאחוריו ושים לב מה הוא עושה. בפעם השנייה לא תצטרך לקרוא לו.
בעניין הזה, הייתי אומר לעצמי, אל תחכה עוד שמונה שנים וקרא את זן ואמנות תיקון האופנוע עכשיו. הייתי אומר לעצמי, קנה אופנוע עכשיו. או חזור אחורה לעצמך בן ה-16 ותן לו כאפה בעניין הזה.
עצמי בן ה-55, שהגיע עכשיו מהעתיד כדי לתת לך כאפה בלחי השנייה, ודאי לא יסכים איתי, אבל דבר אחד אתה עושה נכון: תמשיך לשתות כמו שאתה שותה. תמשיך לנהל שיחות ספוגות בירה וערק עם זרים. תקיא בשירותים של מסבאות ברחבי העיר וקח איתך בצאתך בנות ובני זוג מפוקפקים ושכח אותם באותו הבר למחרת. אל תכנע לפכחות. שתה יותר, אם זה אפשרי.
עצמי בן ה-25 ודאי יחכך את לחייו הדואבות, ויאזין ברוב קשב ויהנהן, אבל כשהשיחה תסתיים אני אחזור להווה שלי והוא ימשיך לעשות מה שבזין שלו, כי דבר אחד אני יכול לספר לכם: עצמי בן ה-25 הוא בן זונה עקשן ומגיעה לו חתיכת כאפה.
לפני 8 שנים. 21 ביולי 2016 בשעה 18:38
קודם כל, כיף לגלות שאתם עוד פה. אני רוצה להודות למגיבים בפוסט ובפרטי שגילו לי את הבלוגרים הבאים:
לא הייתם צריכים לגלות לי, אבל אני מברך על טעמכם המשובח:
לא גיליתם לי, אז אני אגלה לכם:
אפורי (למרות שהוא גנב שמות, הפשע הנתעב ביותר הידוע לאדם)
אה, והחוכמולוג הזה Alatar גם בסדר.
גמרו והלכו מזמן (או סתם מתעצלים) ועדיין שווים ביקור חוזר וגעגוע:
Ana Goge הנפלאה
ניטפיקינג האחת והיחידה
פרלין, הו פרלין
pinktonette הבורקת ובזוקת הנצנצים
Succubus, כמובן
kael, ילד יפה ומת שלי
ים!
היו יכולים להיות תחת הכותרת הזו הרבה יותר בלוגים, אבל חלקכם חארות שמוחקים את הבלוגים שלהם. אתם יודעים על מי אני מדבר.
בונוס: לחובבי ה-hate reading יש שפע מסחרר של אפשרויות בכלוב. הנה קמצוץ מהמירע של הכלוב:
...זה.
לפני 8 שנים. 20 ביולי 2016 בשעה 18:11
"משעמם לי", את מדווחת. אני שואף מהסיגריה. הים והמצילים כועסים ומתנפצים זה על זה.
"אמרתי לך להביא ספר", אני אומר.
"מה ספר בים, מה", את מגיבה ומושיטה שתי אצבעות לסיגריה שלי. אנחנו מצטופפים על מגבת החוף שלי. גם מגבת לא הבאת.
אני מניח את הספר באנחה. החול מקבל אותו ברכות. ממילא זה סתם מותחן בינוני. והרי את מותחן יותר גדול. בקופסת הסיגריות מתחבא ג'וינט שגולגל מבעוד מועד ע"י הח"מ ואנחנו דנים בשאלה הרת הגורל מתי ראוי לעשות בו שימוש: לפני או אחרי שנכנסים למים. אני בעד שלפני, ומשום כך אנחנו מדליקים אותו כשאצבעותינו כבר נוטפות מים ומלח. את מספרת לי איך יש לך פיפי כבר מהבוקר ואני מגיב בהצהרה שזה מאוד מעניין. אנחנו מסתכלים על הבחורות העוברות בסך. "לזאת יש תחת ממש גדול", את מעירה. "הייתי רוצה תחת כזה". אני ממלמל "כבר יש לך" ואת מחטיפה לי עם היד האוחזת בג'וינט. "פספסת", אני מעיר. "פספסתי בכוונה", את משיבה. "כמעט הפלת ראש", אני אומר, מנסה להחזיר את השיחה למסלולה, ואת שואלת מה זה ראש.
ילדה.
את מכבה את הג'וינט והולכת לשכשך ואני מנסה לקרוא את הספר אבל למעשה מהרהר בנמשייך, שהולכים ומתרבים תחת השמש הלבנטינית ומחמידים אותך עוד יותר מתמיד. אני אומר פאק איט, מחביא את המצית מפני התיירים הצרפתיים בעומק הנעל, והולך אליך אל הים. את בדיוק חוזרת. אנחנו נפגשים בקו החוף.
"עקצה אותי מדוזה", את מספרת לחזה שלי, "ויש לי פיפי!"
בעיני הפתרון והבעיה משלימים ומסדרים זה את זו, אבל את מסבירה שלא כך היא: ראשית, המדוזה עקצה לך את המרפק, ואי אפשר להשתין על זה. שנית, לא יוצא לך.
"כולם משתינים בים", אני אומר. "גם את יכולה. תראי, זה שם עם הבגד ים הסגול? הוא משתין עכשיו".
"איך אתה יודע?"
"יש לו מבט חולמני בעיניים".
"בוא איתי".
"לאיזו מטרה?"
"בוא איתי וזהו".
את לוקחת אותי ביד לעומק הגלים. זאת אומרת, לעומק שלך. אני עומד כמו בדיחה מליל הסדר, הביצים שלי נוגעות במים. "עכשיו תחבק אותי חזק ואל תזוז", את אומרת. אני מחבק אותך חזק ולא זז. "מה אנחנו --" אני מתחיל, אבל את אומרת, "ושתוק".
את כורכת את רגלי הנמשים שלך סביב מותני ומסתכלת עלי. אני מנסה שוב לשאול מה אנחנו -- ואת מתרה בי: "שתוק. שתוק וצור קשר עין. אל תשבור קשר עין". בגדי הים שלנו צמודים. הגלים מניעים אותנו אחור ופנה והמצילים עדיין צועקים, ממש כמו אימא ואבא ליד העריסה. יש רגע לא קצר של שקט. שקט וקשר עין ובגדי ים צמודים מאוד.
"זה קורה?" אני שואל. את צובטת אותי. "כמעט! כמעט הצלחתי!"
"יש משהו שאני יכול לעשות כדי -- אך! לא שם! אני שותק! אני שותק". קשר העין לא נשבר, אבל השמש משתברת על העיניים שלך. אני כמעט מתפתה להחזיר לך ב"משעמם לי" ואז משתלט על העיניים האלו מבט חולמני.
"זה קורה?" אני שואל. את מהנהנת ונושכת את השפה.
"עדיין?" את מהנהנת.
"עדיין?!" את מהנהנת. אני עומד שם ומחזיק אותך אבל את כבר לא כל כך שם.
"בחיי", את אומרת, "אתה לא יודע מה קורה לי פה. זה יותר טוב מ..." והנה את שוב מאבדת אחיזה על העולם ואני אוחז בך.
"עדיין?" אני מעיר, כבר לעצמי.
את פוקחת עיניים כמו תינוק שנולד מחדש. "תודה", את לוחשת. "לכי להזדיין", אני עונה.
בדרך לחוף ולספר האחד והמגבת האחת והמצילים ("ילדה! ילדה עם הגלשן! ילדה! יש שם בולען זוזי צפונה!") את מעירה "חבל שלא יכולת להיות שם, זה היה..." אני שותק. בקופסת הסיגריות מתחבא ג'וינט שני ולמצית שלום.
לפני 8 שנים. 19 ביולי 2016 בשעה 9:32
אני חושב לעשות ערב הקראה דרמטית של כמה מהבלוגים שמצאתי לאחרונה. הייתם באים לדבר כזה? בליווי צ'לו ופסנתר, כמובן.
לפני 8 שנים. 18 ביולי 2016 בשעה 21:05
אם נשארו לי כאלו, כמובן.
תנו לי המלצות לבלוגים של נשים חכמות, אמיצות ויודעות כתוב. חיפשתי לבד לפני שפניתי אליכם, בחיי שחיפשתי, הרי אני לא אטריח אתכם סתם. אבל התבן דל והמוץ רב והפתיל שלי קצר.
*גם גברים חכמים זה בסדר.