שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

סקס סמים וחומוס

אנחנו אבודים, מילמל אז הפצוע
אתה לא עוזר עם הגישה הזו, ענה לו החובש
לפני שבוע. ראשון, 12 בינואר 2020, בשעה 14:11

פתאום הבנתי שחלפו כבר למעלה מ-4 שנים מאז הפעם האחרונה שבה הסברתי לכל מי שלא שאל איך זה לחיות עם שתי נשים (פה) ועלה בדעתי שהגיע הזמן לחלוק עוד כמה רבדים מתוך החוויה הזו. ככלות הכל אין הרבה מקורות מידע בנושא, מה שאומר שקשה לשפוט את אמינות הדברים שלי, כך שאני יכול להשמיץ בלי חשבון וזה נחמד.

אז תדעו ש:

 

לחיות עם שתי נשים זה לחיות עם חזיות. גברים רבים לא מודעים לכך, אבל לאישה הממוצעת יש 316 חזיות, שבכל רגע נתון 315 מהן נמצאות על הרצפה, או על המיטה, או על הספה או תלויות ליד המגבות (החזייה ה-316, למי שתהה, נמצאת עליה או מסודרת יפה בסלסלה בארון, שלא יהיה בלגאן חלילה). יד ימין שלי הרבה יותר שרירית מיד שמאל בעיקר מפני שהיא זו שמזיזה את החזיות מהדרך. לא שזה משנה; חזיות, כמו לאסי, תמיד חוזרות.

 

הרבה פחות צפויות הן אחיותיהן הקטנות והקפריזיות: הגומיות לשיער. את אלו אתה מוצא בכל מיני מקומות אקזוטיים: בניקוז של האמבטיה, על המדף של כוסות הקפה, בתוך הציפית של הכרית שלך (למה דווקא שלך?), מנסות להכנס לקומקום ואורבות בכל פינה של כל חדר. הרעיון, כפי שאני מבין אותו, הוא שבמקרה שהנאצים יבואו הם לא יצליחו למצוא את כולן. ישנו רק זמן אחד שבו אין בנמצא אף גומיה, והוא כשאחת הנשים שואלת את השנייה אם יש לה במקרה גומיה, כי היא בדיוק צריכה. או אז השנייה נותנת בה מבט שאומר "מאיפה אביא לך גומיה עכשיו, הרי את יודעת שהן נדירות יותר מפטריות כמהין", והגומיות מתחבאות מתחת לשמיכה או מאחורי המחשב ומקפידות להיות מאד בשקט.

 

לחיות עם שתי נשים זה ללכת עם העדר. עם אישה אחת, כשהיא עושה כל מיני דברים נחמדים של נשים, ברור לך שזו הטריטוריה הנשית שלה, כמו שלך יש את הטריטוריה הגברית שלך. עם שתיים, זה אומר שכולם עושים ורק אתה לא. ואז אתה כן. זאת אומרת, אם שתיהן מבלות שבת חורפית בפיג'מות פלאפיות שנראות ומרגישות כל כך צמריריות וחמימות ונעימות, אז למה רק אני לובש חולצה שמרגישה כמו נייר שיוף? ואז גם אני נהיה פלאפי. או אם שתיהן מתמרחות במשהו שגורם להן להיות ריחניות ורכות למגע, שלא לדבר על פעולת המריחה עצמה שכמובן אחת עושה לשנייה בעירום חלקי או מלא, אז למה שרק אני לא אשכב כמו קליאופטרה בזמן שמישהי מושחת אותי באיזה משהו מבושם שגם מחדש לחות בעור או משהו כזה? ואז גם אני נהיה נעים וריחני. חוכמת ההמונים, קוראים לזה.

 

שתי נשים זה אומר שתמיד יש ציצים בהישג יד. זהו, אין מה להוסיף.

 

שתי נשים זה לפנק ולהתפנק. נשים מתות על זה. תעשה לי נעים בבטן ותעשה לי נעים בגב. תלטף אותי פה ותנשק אותי שם. מביאות לך קפה ותפוז ועוגייה, קונות לך ואחת לשנייה את כל מה שצריך ואת כל מה שלא צריך אבל יכול לשמח, מבקשות שתכין להן את הדבר הטעים ההוא שהן אוהבות ומכינות לך את הדבר הטעים ההוא שאתה אוהב גם בלי שאתה מבקש. מגרגרות באושר וקופצות משמחה וזה לא משנה אם הן בצד המפנק או המתפנק, העיקר שמישהו פונק.

 

ואולי יותר מכל דבר אחר, לחיות עם שתי נשים זה שאתה שוכב במיטה, גוף רך וריחני וכנראה עם כמות הולמת של לחות בעור נצמד אליך מכל צד, הראשים שלהן על החזה שלך, והן מדברות ביניהן. אתה לא מקשיב למילים (שתי נשים זה הרבה מילים) אלא רק לחיוך בקולות שלהן, לאהבה שאופפת אותן, שאתה יכול בעת ובעונה אחת להתבונן בה מהצד וגם להיות חלק ממנה, ואתה חושב לעצמך ששום דבר לא יכול להיות יותר נפלא מפשוט לחיות עם שתי הנשים שלך. ואתה מנשק את המצח של האחת ואת המצח של השנייה, מזיז את הגומיה שתקועה לך מתחת לראש ונרדם מאושר.  

לפני חודש. חמישי, 12 בדצמבר 2019, בשעה 15:46

אל תבינו לא נכון: גם אני, כמוכם, נמצא כאן מטעמים אקדמיים. כאשר אני מקליק על בלוג נשי שכותרתו "ערומה ונוגעת בעצמי", מה שאני באמת מבקש למצוא הוא ניתוח פוסט-סטרוקטורלי של מושג העירום ודיון במשמעות מגע האדם עם עצמו בראי האידיאליזם הטרנסצנדנטלי הקנטיאני. אבל בניגוד אליכם, קורה גם לפעמים שאני פשוט רוצה קצת עור חשוף, רצוי בצורת תחת. או אז אני מתחיל לשאול את עצמי, ממש כמו קאנט בשעתו: האם הבלוג הזה עם הכותרת הכה מבטיחה, כפי שהוא לעצמו, הינו כפי שהוא נגלה לי? או שמא מדובר בקליקבייט בזוי (כך קאנט, מילה במילה) שאין בסופו אפילו קצה קצהו של אפידרמיס?

 

אם גם לכם זה קורה לפעמים, וגם אתם תוהים כיצד להבדיל בין האמת לשקר ובין העיקר לטפל, זכרו את שלימד אותנו הלל הזקן: "מרבה שפחות – מרבה זימה [...] מרבה עצה – מרבה תבונה" (מסכת אבות, ב' ז'). או במילים אחרות, רוצים זימה, במיוחד מצד שפחות? קבלו עצות:

 

אם כותרת הבלוג מכילה את המילה "כוס", הבלוג לעולם לא יכיל תמונה של הכוס שלה, אלא - באופן מצחיק ומקורי! - תמונה של הספל שלה. דלגו.

אם כותרת הבלוג כוללת מילות מפתח דוגמת "עירומה", "מתפשטת", "חשופה" וכדומה – הרי שזה תמיד מבחינה נפשית ותמיד חפירה, סקסית בערך כמו לקט עבודותיו הנבחרות של מישל פוקו עם פרשנות של עמנואל הלפרין.

אם כותרת הבלוג היא "לא תושמד", בייחוד אם בחיוך (קרי "לא תושמד :)") – צפו לאיזו קריקטורה בלתי מצודדת.

ואם הכותרת היא "תושמד"? לפעמים כך ולפעמים כך. אבל גם כשכך, איכשהו התמונה כמעט לעולם אינה אטרקטיבית והתופעה עצמה נלוזה למדי ואין לעודדה. הלל הזקן היה אומר על כך: נְגַד שְׁמָא, אֲבַד שְׁמֵהּ, וזה אומר הכל.

 

אז מה כן?

תחת. בניגוד לכוס, בלוג שכותרתו "תחת" דווקא כן יכיל תמונה של התחת שלה. לעומת זאת "התחת שלי!" הוא קליקבייט מובהק. לך תבין.

תיאורי זמן הם סימן מעודד. חפש את ה"כש": "כשאני קמה חרמנית", "כשהוא רחוק ומשעמם לי" ובני משפחתם. "בוקר" הוא זמן מבטיח במיוחד משום מה. "בוקר טוב" עוד יותר.

תיאורי מקום גם הם בעלי פוטנציאל, כתלות במקום כמובן. "בחוף הים" או "על הרצפה" עשויים לתת לך את מה שאתה מחפש. "בשולחן השבת אצל אמא" – פחות.

"צומי" הוא פגיעה כמעט בטוחה. לא שאי אפשר לקבל צומי בלי עירום. אפשר, אם מנסים להתאבד, למשל. אבל מקבלים פחות לייקים.

 

והכי מבטיח, ועם התמונות הכי שוות: כותרת שמכילה .jpg או .png

לפני 3 חודשים. חמישי, 24 באוקטובר 2019, בשעה 08:26

את מי מכם צדיקים אני עשוי לראות שם ולא לדעת שאתם אתם?

 

ולחידה השנייה: אנשים שאוכלים באוטובוס, מאיזו הפרעה נפשית אתם חושבים שהם סובלים?

זאת אומרת, ברור שהם סוציופתים, אבל זה לא מסביר את הבחירה באקט הסוציופתי הספציפי הזה במקום פעולות מקובלות יותר חברתית כמו נניח מרמה או רצח סדרתי. מה באוטובוס מעורר תיאבון בנפשם המעוותת? איזה מנגנון הגנה מאפשר להם ללעוס בשלווה דמומה תוך מבט ריק בסובבים אותם משל היו אלפקה מוכת דמנציה? והאם זהו רק קצה הקרחון של הטירוף שלהם, אולי בכלל אני צריך להגיד תודה על כך שהם חוסכים ממני את דרכו של האוכל הזה החוצה? 

רובם, בכל אופן, חלקם מריחים כאילו הם לא.

לפני 4 חודשים. שישי, 20 בספטמבר 2019, בשעה 20:59

"אתה יודע שאני אפתח את הפה שלי בשביל כל דבר שתרצה לשים בתוכו." היא אמרה.

 

וכמעט גרמה לי לחשוב שלגשת אליה מאחור כשהיא שקועה במחשב,

לעטוף את צווארה ביד שלופתת אותה באחיזת חנק ומטה את ראשה מעלה,

ללחוץ באצבעותיי על צדי הפה שלה ולאלץ אותה לפעור אותו לרווחה,

ולדחוף לתוכו כדור שוקולד

זה מוזר.

 

כמעט.

לפני 4 חודשים. שלישי, 3 בספטמבר 2019, בשעה 09:59

כשמגיע הרגע שבו אתה מבין כי תמות יום אחד, בדרך כלל מכיוון שכתף שמאל שלך כואבת יומם וליל וארקוקסיה היא התרמית הגדולה ביותר של המאה העשרים ואחת, אתה מתחיל לעשות חשבון בין הזכויות לחטאים שלך. התוצאה עגומה. אני בגירעון, רציני, יותר מכחלון. נשאתי את שם ה' לשווא, שכחתי את יום השבת, אני נואף וחומד על בסיס יומיומי וכשהייתי סטודנט כמעט אף פעם לא החזרתי קופסאות לאמא.

מה עושים? מזווגים זיווגים כמובן, הרי כל זיווג שווה שליש גן עדן וזה המון. זה כמו לרמות, אבל חוקי. רק שאני לא מכיר מספיק אנשים לזווג כי אני סוציומט, אז לא נותר לי אלא לזווג בעקיפין, למשל באמצעות הפוסט הקודם שבו התיימרתי לסייע לגברי האתר לפנות לנשותיו כראוי, או למשל באמצעות הפוסט הזה שבו אני מתיימר לסייע לנשות האתר לקבל פניות מגברים ראויים.

 

אם את אישה בכלוב, את תקבלי פניות. המון. חלקן יעצבנו אותך, רובן יותירו אותך אדישה, כמעט כולן יבזבזו את זמנך. למה אי אפשר למצוא פה גברים נורמלים? את תוהה. אבל את יודעת שכן אפשר. את רואה כאלה פה ושם - אצל אחרות. למה אלייך הם לא פונים?

 

האמת, לא יודע. לא מכיר אותם, כי אני סוציומט כזכור. אני כן מכיר אותי, ויודע מה יכול לגרום לי להתעניין או להרתע. אם אני דומה במידה כלשהי למה שאת מגדירה כגברים הראויים באתר, המשיכי לקרוא. אם לא, או אם את נוקטת בפתרון הפשוט של לפנות בעצמך למי שמעניין אותך במקום לחכות שמישהו מעניין ימצא אותך, המשיכי לקרוא בכל מקרה, כבר הגעת עד פה, לא חבל?

 

הטעות הכי גדולה שנשים בכלוב עושות היא לכוון את הפרופיל שלהן דווקא לגברים שהן *לא* היו רוצות שיפנו אליהן. הפרופיל מלא בניסיונות להדוף: אני לא בשבילכם, קשה להתמודד איתי, בלתי ניתנת לאילוף. לא מחפשת X או לא מחפשת Y. אל תפנה אליי במילה מלכתי ואל תפנה אליי במילה כלבה. אל תשלח לי הודעה כזו ואל תשלח לי הודעה כזאת. אל תשלח דיקפיק.

לחלופין או כהשלמה, מופיעה רשימת דרישות מפורטת מהפונה הפוטנציאלי, שוב על מנת לסנן פונים בלתי רצויים: אתה צריך להיות זמין, פנוי רגשית, מעל 1.73 מ', סגור על עצמך, נייד, אינטליגנטי, נקי ועם לא יותר משתי שומות בגודל סביר וטראומת ילדות אחת.

וכדי לסגור את החבילה – שלל כללי עשה ואל תעשה: אני צריכה הרבה תשומת לב, דבר אליי בנימוס, תכיר אותי קודם כאדם, דבר איתי בגובה העיניים, תחזר אחריי, תהיה חזק, תהיה פתוח, אל תבוא אליי בדרישות, אל תעלם לי, אל תרעיש בין 2 ל-4.

 

מובן למה כל כך הרבה פרופילים נראים כך. ריבוי הפניות המתסכלות מעורר רצון לעשות משהו בנדון או לפחות לפרוק את המרירות. אבל זו ירייה ברגל. אלו שאת רוצה להרחיק לא קוראים את זה, ואם קוראים, לא אכפת להם. הם ממילא פונים לכולן. אבל אחד כמוני, שלא פונה לכולן, מקבל מפרופיל כזה משב רוח שלילי שלא מעורר רצון להכיר.

וזה העניין בעצם. אני וגברים שדומים לי נפנה רק למישהי שעוררה בנו רצון *להכיר* אותה. לא לזכות בה, על ידי כך שנפעל בהתאם להנחיות או נענה במדויק לרשימת דרישות, אלא פשוט להכיר. לשבת איתה על קפה או בירה או יין, לדבר ולצחוק ולראות אם יש כימיה או רצון בפיזיקה. את היית רוצה להכיר מישהו שאת לא יודעת עליו כמעט כלום מלבד האופן שבו הוא *לא* רוצה שתפני אליו ורשימת הדרישות שלו ממך?

 

אז איך לעשות את זה נכון? כשאת כותבת פרופיל, אל תחשבי על הגברים שאת לא רוצה שיפנו אלייך ומה שהיית רוצה להגיד להם. תכתבי לאותו גבר שכן היית רוצה שיפנה אלייך ותני לו חשיפה מרוכזת למי שאת, היצור הנהדר הזה שאת מכירה אבל הוא לא. תני לו לטעום קצת ממנו.

לטעום - זה לא מהמצרכים שקנית מרשימת מכולת משעממת של שמות תואר חסרי ערך. כל אחת יכולה לכתוב שהיא רגישה, אוהבת ריגושים, יצרית ואישה-ילדה-חתולה. אל תספרי מי את – תראי מי את. כתבי משהו יצירתי, משהו שנון, משהו מצחיק, משהו חכם. מי שלא רוצה סתם כל אחת אלא מישהי יחידה ומיוחדת, ואת הרי רוצה מישהו כזה, צריך סיבה לחשוב שאולי זו את. אל תתישי אותו עם כל הדברים שאת מצפה מבן זוג או משולט/נשלט. זה גורם לך להשמע כמו מטלה ולא כמו פוטנציאל להיכרות. גם אין צורך לפרט את תולדות חייך, סיכום תובנותייך וכלל רצונותייך בחיים. פרופיל של שלושה וחצי משפטים חיוביים ומשמחים הוא כל כך הרבה יותר מושך מפרופיל גדוש לעייפה בשמות תואר, גבולות ואזהרות. הראשון משדר: אני חמודה! אני מצחיקה! אני לא מרירה! כיף איתי! השני משדר: אני כמו כולן! אני דווקא כן מרירה! וגם מרוכזת בעצמי!

אל מי את היית שוקלת לפנות, אל הבחור שהפרופיל שלו גרם לך לחייך או אל זה שהתלונן שכל הנשים בכלוב סתומות ודרש שרק בלונדיניות חטובות שסגורות על עצמן יעזו לפנות אליו?      

 

ובכל זאת, יש מקום גם לגבולות ולסינון. גם גבר מקסים יכול להיות צעיר מדי או נשוי מדי ועדיף למנוע פניות כאלה מראש. אבל השימוש בגבולות כדאי שיהיה ממוקד ומוגבל לפרטים טכניים. "גילאי 30-45 בלבד" או "לא לנשואים" זה סבבה. "לא למטומטמים" – פחות. עוד לא נולד האדם שקרא גבול כזה, אמר לעצמו "אוי, אני מטומטם, חבל" ולא שלח הודעה.

 

אותם כללים תקפים לבלוג. בלוג חכם ומצחיק, אישי ויחודי יכול לעורר עניין להכיר את האישה שמאחוריו. בלוג שמלא בהתמרמרויות, בתובנות פשטניות ותיאורים בנאליים או שבכלל אין בו תוכן חוץ משיר פה ומשפט סתום שם – לא ממש.

 

אז אם נסכם: הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות הוא לפנות לכלובי ולבקש שכל מנוי יוגבל לעד 5 פניות בחודש לנמענים חדשים, כלומר כאלה שלא כתבו לו בעבר. זה יחייב את גברי הכלוב למנן ולסנן את הפניות שלהם, שיהפכו פתאום למשאב מוגבל, ויפחית דרמטית את כמות הזבל בתיבה שלך. אבל אם זה לא ילך, תשקלי לנקות את הפרופיל שלך מסופרלטיבים שטחיים וממרירות עמוקה ולהחליף אותם במשהו נחמד שיכול לגרום לגבר נחמד לחשוב שאת אישה נחמדה שיהיה נחמד להכיר. אם לא בשבילך, תעשי את זה בשבילי, אני עדיין לא מחזיר קופסאות והגירעון רק גדל.

לפני 5 חודשים. רביעי, 14 באוגוסט 2019, בשעה 14:24

היום, ילדים וילדות, נדבר על בכי.

אחחח, הרגע הקסום הזה שבו היא כל כך כאובה, או כל כך מושפלת, או פשוט כל כך מרחפת עד שהיא מגיעה לעננים ומנקבת בהם חור שדרכו זורמות הטיפות, והעיניים שלה בורקות והלחיים שלה רטובות והיא לא יודעת אם טוב לה או רע לה אבל אלוהים כמה טוב לה וכמה היא שלך באותו רגע – על כל זה לא נדבר היום.

היום נדבר על בכי של גברים. ולא סתם גברים – גברים בכלוב. ולא סתם גברים בכלוב – גברים בכלוב ששולחים הודעות לנשים ונשים לא עונות להם ואז הם בוכים שנשים לא עונות להודעות שלהם. ולא סתם גברים בכלוב ששולחים הודעות לנשים ונשים לא עונות להם ואז הם בוכים שנשים לא עונות להודעות שלהם – אלא כאלה שקוראים את הבלוג הזה, כלומר שולטים באלפבית וגם קוראים בלוגים של גברים אחרים. בקיצור, היום נדבר על הבכי שלך, איש מוזר ובודד ולא לגמרי עילג שכמוך. נגב את הדמעות ואל תשכח לעשות לייק בסוף.

 

הטעות הראשונה שאתה עושה היא לבכות. זה לא אטרקטיבי ובעיקר לא מועיל. מתמטיקאי כלשהו, נדמה לי פרמה, חישב ומצא שיש בכלוב יותר גברים מנשים ולכן אישה מקבלת המון הודעות. כתוצאה, היא לא פותחת את כולן ולא עונה לכל אלה שהיא פותחת. לפיכך עליך להתחרות על משאב מוגבל. כיצד תתחרה?

השיטה המקובלת היא לבכות על חוסר הצדק שבסיטואציה ועל התעלמותו הבזויה של קהל היעד. זה מזכך ודורש ממך מעט מאד, אבל האם זה מה שיזם מצליח היה עושה? כשכלובי פתח את הכלוב והחל להתחרות מול אתרי בדסמ אחרים, האם הוא בכה? אולי. הכלוב די עצוב לפעמים. אבל לא ככה הוא שאב אליו את כל הסוטים והשאיר אבק למתחרים. במקום או בנוסף לבכי, הוא פשוט הציע מוצר טוב יותר והבדיל את עצמו מהתחרות שלו. בידול היא מילת הקסם. מבין כל ההודעות שהיא קיבלה, למה שהיא תפתח דווקא את שלך? ואם תפתח, למה שתטרח לענות לך?

 

כותרת ההודעה. אתה אפילו לא מקדיש לה תשומת לב, הרי זו סתם התחלת אינטראקציה, "היי" או "בוקר טוב", ואפשר להתקדם להודעה עצמה. טעות! הכותרת שלך היא הדבר הראשון שהיא רואה – יחד עם עוד הרבה כותרות אחרות שלא על כולן היא תקליק. לא הקליקה – לא ענתה. זה בדיוק הזמן ליצור בידול ולמשוך אותה דווקא להודעה שלך. תאר לך שהיא פותחת את התיבה ורואה את הכותרות הבאות:

היי

מה נשמע

בוקר טוב

מרדף בג'ונגל

היי 😊

רוצה להכיר

רוצה לשבת לי על הפרצוף?

מה המצב

 

איזו הודעה הכי סביר שהיא תסתקרן לפתוח, בהנחה שלא מעניין אותה לשבת לזרים על הפרצוף? דבר כל כך קטן, כותרת, אבל כל כך מעלה את הסיכוי שלך לקבל תשובה. הכותרת שלך אפילו לא חייבת להיות מבריקה או שנונה במיוחד, רק שונה ומסקרנת ולא נורא מטומטמת.

 

עכשיו לשלב המאתגר קצת יותר: ההודעה עצמה. מה לכתוב? האם לכתוב את כל הדברים הסתמיים שלא כתבת בכותרת, למשל "מה שלומך" במקרה שבכותרת הסתפקת ב"היי"? האם לספר לה את כל הפנטזיות שאתה רוצה שהיא תגשים לך? האם להקיא רשימת מכולת של עובדות משעממות על עצמך כמו הגיל שלך ועיר מגוריך תוך ציון המובן מאליו שהיית שמח להכיר אותה?

כל אלו רעיונות נפלאים, אבל לא מבדלים במיוחד ובטח לא מה שכלובי היה עושה. כלובי היה מבין שנשים, יצורים מוזרים שכמותן, מעדיפות גברים שגורמים להן להרגיש טוב. ואיך גורמים לאישה להרגיש טוב? נכון, מחפיצים אותה ומשעממים אותה למוות. או... שמתעניינים בה. נשים, יצורים מוזרים כאמור, אוהבות שמתעניינים בהן.

והנה אתה שוב בוכה: "אבל אני עושה את זה! אני תמיד כותב להן שאהבתי את הפרופיל וזה לא עוזר בכלל!"

אז קודם כל, תפסיק לבכות, דיברנו על זה. דבר שני, כל אחד יכול לכתוב לה שהוא אהב את הפרופיל שלה. כל אחד גם כותב לה את זה. אפילו, תאמין או לא, מי שלא באמת אהב או בכלל לא קרא. היא יודעת את זה. זה לא מבדל אותך. אם אתה רוצה לנקוט בטקטיקת "אהבתי את הפרופיל", תצטרך להיות ספציפי: מה אהבת? לאיזה חלק בפרופיל אתה מתייחס? אילו מחשבות יש לך בנוגע לחלק הזה ומה בו גרם לך להתעניין בה?

עבודה קשה, נכון? איך תכתוב מאות הודעות מושקעות כאלה, בפרט כשעל פי רוב לא קראת את הפרופיל בכלל או לא מצאת בו שום דבר מיוחד?

הפתרון פשוט: אם לא קראת ממנה שום דבר שאהבת בפרופיל, בבלוג, בפורום – פשוט אל תשלח לה הודעה. אכן רעיון חדשני, מדהים, כמעט בלתי נתפש. אבל אם תשלח הודעה רק למי שבאמת מעניינת אותך, ותסביר לה למה היא מעניינת אותך, אחוזי המענה שלך יהיו הרבה יותר גבוהים וגם הרבה יותר משמעותיים. זה פרמה בעצמו חישב.

 

אז היא פתחה את ההודעה שלך, שמחה לראות שאתה מתעניין בה, ועכשיו נשאר רק שגם היא תתעניין בך. למה שהיא תתעניין בך, אתה שואל? ובכן, למה אתה התעניינת בה? אם התשובה היא כי היא אישה ויש לה כוס ומה צריך יותר מזה, קרא שוב את הפיסקה הקודמת. אבל אם בכל זאת קראת ממנה משהו שעשה לך את זה, אתה כבר מבין שכדאי שגם היא תקרא ממך משהו שיעשה לה את זה, בפרופיל או בבלוג או כמובן בהודעה ששלחת לה. ולא, הכוונה אינה יעשה לה את זה מבחינה מינית. היא מקבלת מספיק הודעות שגורמות לה לחוש גועל ומספיק הודעות שגורמות לה לפהק. מה שהיא לא מקבל מספיק הן הודעות שגורמות לה לצחוק.  

זכור, נשים אוהבות שגורמים להן להרגיש טוב, ומה מרגיש טוב יותר מלצחוק? סקס. וסוגים מסוימים של אוכל. אבל זהו, חוץ מזה לצחוק מרגיש הכי טוב בעולם. אם מישהי היתה שולחת לך הודעה שגורמת לך לצחוק, לא היית קופץ עליה? ברור שכן, שנים אף אחת לא ענתה לך, היית קופץ גם על מישהי שהיתה שולחת לך נקודה-פסיק כי אתה אפילו לא מספיק חשוב כדי להשקיע עליך סימני פיסוק שאנשים אשכרה מבינים; אבל נשים הן לא כמוך, יש להן סטנדרטים. את ההודעות המשמימות תשאיר למתחרים שבטוחים שיש לה זמן להיכרות אטית וארוכה עם כל מחזר עד שיתברר אם הוא שווה משהו או לא. בהצלחה להם בסרט הזה. אתה תראה לה כבר בהודעה הראשונה שאתה שווה משהו, לפחות חיוך.

 

זהו, קורא ערירי אך אוריין במידה סבירה שלי. זה לא מסובך. זה מעולם לא היה מסובך, אתה פשוט היית עצלן ובכיין. כותרת שתמשוך את העין, הודעה אישית ומשעשעת ואולי קצת תוכן חיובי בפרופיל ובבלוג ואתה כבר יותר אטרקטיבי מ-90% מהמתחרים שלך. אם אתה מסתבך, פשוט תחשוב מה כלובי היה עושה. מבטיח לך שכולן עונות לכלובי. תהיה כלובי.

 

לפני 5 חודשים. חמישי, 1 באוגוסט 2019, בשעה 12:16

בליל של מראות חולף לנגד עיניה של מיטל. שולחן כתיבה ולפטופ וסולם מתכת קטן ומראה שמשקפת את מערומיה והחיוך הזה שלו הבלתי מפוענח, ואז עיניה רואות רק שחור.

"אזיקים וכיסוי עיניים בסשן ראשון", הוא אומר בהתפעלות, "את כנראה ממש בוטחת בי."

מיטל מהנהנת. משהו בו נוסך בה אמון. היא חשה את ידיה ניטלות בידיו. לטיפות מזדמנות של משהו מחוספס כנגד עורה מספרות לה כי אזיקי העור בהם נתונות כפותיה נקשרו בחבל, והחבל נמתח אל על, נושא אותה עמו. נדמה לה שכל כולה נמתחת – זרועותיה, שרירי בטנה, כפות רגליה. רק ישבנה מתכווץ. היא כבר על בהונותיה כאשר החבל נקשר סוף סוף לתקרה ושוב היא אינה נעה, ממש כמו האוויר החם שבחדרו הלוהט. אגל זעה גולש במורד גבה אל בין עכוזיה, גורם לה לחוש ביתר שאת את גופה העירום וחסר האונים. בין ירכיה פושה חמימות לחה שאינה קשורה כלל לטמפרטורת החדר.

 

דומה שהוא אינו עושה דבר, אך היא יודעת שהוא עושה דבר מה שאינה יכולה לראות. הציפייה מרגשת אותה. לשונה מלחלחת את שפתיה שיבשו קלות והיא מאמצת את אוזניה. נדמה לה שהיא שומעת כפתור נלחץ, ואז צליל ברור ומוכר מבית היוצר של מייקרוסופט. הוא הדליק את המחשב? ודאי רוצה לשים מוזיקה. היא חושבת שהיה עליו לדאוג לכך קודם, אבל לא נורא. היא יכולה לחכות.

אבל הוא מתעכב, ושום צליל לא נשמע פרט להקלדה מהירה. מה הוא עושה שם? רגליה וזרועותיה מתחילות לכאוב בו זמנית, והיא זעה באי נוחות ככל שמאפשרים לה כבליה. שיבוא כבר. האם עליה לומר משהו? נראה לה לא נכון. הוא זה שצריך לנהל את ההצגה, בקצב שלו. אבל הלוואי שהקצב שלו יהיה מהיר יותר...

 

"זהו", קולו, קרוב משציפתה, מקפיץ אותה. רטט של התרגשות עובר בה.

"תחייכי", הוא פוקד.

"לחייך?" היא מופתעת מההוראה. לא לזה ציפתה. מימיה לא שמעה על אדון שמורה לשפחתו לחייך.

"תחייכי", הוא חוזר, "את החיוך הכי יפה שלך".

היא פורשת את שפתיה בחיוך. מזויף לגמרי, אבל רחב וקורן.

"לא עם השפתיים האלה", הוא נוזף בה, "עם השפתיים האחרות שלך. קדימה, תחייכי למצלמה."

"מה?" מיטל מתבלבלת לגמרי, "מה אמרת?"

הוא נאנח. "את בבלוג", הוא אומר כמובן מאליו. הוא כנראה חש כי עדיין אינה מבינה, למרות שאינו יכול לראות את התמיהה בעיניה המכוסות והוא מוסיף: "יש עכשיו אירוח חי מצולם בבלוג שלי. הכוס שלך מככב. כתבתי להם 'תגידו שלום לכוס של מיטל' ועכשיו כולם אומרים שלום."

 

מיטל מתחלחלת. שוב היא חשה בעוצמה את עירומה, אבל הפעם אין בכך שום דבר מרגש. בעיקר את הכוס שלה היא מרגישה, כל נים וכל טיפה וכל סנטימטר של עור חשוף, ולמרות החום היא מצטמררת.

"לא! אני לא מוכנה, לא הסכמתי לזה!" היא קוראת בבהלה.

"ברור שלא, הרי לא שאלתי. לא דיברנו על זה בכלל", הוא עונה בשלווה.

"נכון, אבל זה בדיוק..."

"אז למה את מציינת את המובן מאליו? תהיי יפה ותדגמני."

"זה לא מצחיק! שחרר אותי, עכשיו! אתה שומע?"

דממה.

"יובל! תענה לי!" היא כמעט היסטרית כשהיא פונה אליו בשמו.

שום כלום. רק רחשים, כאלה שעושה מצלמת אינטרנט כשמזיזים אותה. מיטל מצמידה רגליה זו לזו כמיטב יכולתה, אך מרגישה עדיין חשופה מאוד.

"איפה אתה? באיזה צד המצלמה? מקדימה או מאחורה?"

אין תשובה, רק הקלדה. עכשיו היא מרגישה היטב את שוקיה הדואבים ושוב נעה מצד לצד בניסיון להקל את הלחץ. פרץ צחוק מגיע לאוזניה, מאחוריה דווקא.

"הם אוהבים את הריקוד שלך", אומר יובל. היא מאדימה במבוכה. בלי מחשבה היא מנסה לכווץ את התחת שלה, להעלים אותו ככל יכולתה. כעבור רגע היא מבינה שהיא רק גורמת לעצמה להיראות מגוחכת יותר ומרפה. מאחוריה יובל צוחק שוב.

 

"ידעתי שאפשר לסמוך עלייך שתתני שואו", הנימה שלו ניטרלית לחלוטין והיא לא מצליחה להחליט אם הוא ציני או לא. תסכול שוטף אותה.

"די! יובל, כואב לי ואני לא מסכימה. תסגור את המצלמה ע-כ-ש-י-ו ושחרר אותי! זה..."

"לא!" הפסקנות שבקולו משתיקה אותה. נימתו מבהירה שאין מקום לויכוחים בנושא, והוא גם מפרט: "אני לא יכול לאכזב את כולם, כל הצופים שלי, נכון? הבטחתי להם משהו. אני לא יכול לשבור את האמון שלהם."

מיטל המומה כל כך עד כי לא נמצאות לה מילים. לשבור את האמון שלהם? הוא באמת אמר את זה עכשיו?

"הם שומעים אותי?" היא שואלת חלושות, "הם יודעים שאני..."

"אין סאונד, הם לא שומעים אותך מדברת. אני לא רוצה לשעמם אותם."

זה סותם לה את הפה. מה כבר היא יכולה לומר שלא ילעיג אותה עוד יותר? בהנחה, היא חושבת במרירות, שהיא יכולה בכלל להיות נלעגת יותר.

"הם מבקשים קלוז-אפ", היא שומעת. הוא באמת אמר את זה עכשיו?

היא שומעת אותו גורר משהו, ואז חריקה מתכתית מאחוריה. הסולם! מבזיקה בה ההכרה. הוא הביא את הסולם שלו. למה? טוב, זה ברור. הוא צריך אותו כדי למקם עליו את המצלמה ואת המחשב, סמוך לתחת שלה. הוא לא יכול להחזיק את המצלמה ביד, כי הוא זקוק לשתי ידיו כדי...

 

יבבה פורצת מפיה כשהיא חשה כיצד ישבנה מפושק היטב, מודעת עד כאב לכך שהחלחולת שלה היא רכוש הכלל עכשיו, מוצר צריכה חי ופועם שכל נער חרמן עם חצ'קונים וחיבור לאינטרנט יכול לבהות היישר לתוכו. יובל מחזיק את פלחיה מופרדים זה מזה ביד אחת כמיטב יכולתו, בעוד אצבעה המשומנת של ידו השנייה נכנסת קלות ויוצאת, מלחלחת את העור הורדרד של פי הטבעת שלה שוב ושוב. לחייה בוערות. היא מדמיינת גברים חסרי פנים מול מסכים בכל רחבי הארץ, אולי בארצות שונות, יד אחת על העכבר והשנייה... ואולי גם נשים? המחשבה גומרת אותה. רק שלא יהיו נשים שרואות אותה כך, כל כך... פעורה. כך היא מרגישה, פעורה. מול כל הנשים הצחקניות והנערים עם החצ'קונים, ופתאום היא נזכרת שלה עצמה יש חצ'קון קטן על התחת, כמעט בלתי נראה, אבל בקירוב כזה ודאי רואים אותו. היא שוטה בעיני עצמה על שאכפת לה, כאילו היא רוצה להיות מושלמת עבור העיניים הזרות שמחללות את גופה, אבל אכפת לה מאוד והחצ'קון הארור מביך אותה כמעט כמו חור התחת הרוטט שלה. יובל מזיז קלות את ידו המפשקת, מגביה אותה מעט, והיא יודעת בודאות שהוא עושה זאת על מנת שלא להסתיר דבר מעין המצלמה. דווקא התנועה הפשוטה הזו מביאה את תחושת ההשפלה שלה אל מעבר לסף והיא מתחילה לבכות.

 

ידיו מרפות ממנה. היא שומעת כמה הקשות מקלדת ועכבר, ולפתע ידיה חופשיות ועיניה רואות והוא לצדה, מוחה את דמעותיה ומחבק אותה. היא רוצה להכות בו ולצעוק עליו, אבל כל שהיא מצליחה לעשות הוא להתייפח אל כתפו. הוא מלטף את שערה ולוחש לה: "אין שום בלוג, אין שום אירוח, המצלמה היתה כבויה כל הזמן." היא נושאת אליו מבט ספקני והוא צוחק, הפעם ללא שום לעג. "אבל זה היה חזק, נכון?" הוא שואל.

 

פרץ מחודש של בכי מרעיד את גופה, אך זהו בכי של הקלה ושל פורקן. מן המראה משתקפות אליה עיניים גדולות עם מסקרה מרוחה שמתבוננות בגוף עירום ואוהבות אותו מחדש. היא לא יודעת איך להרגיש ומה לחשוב ואם עליה להודות לו או לצעוק עליו בכל זאת, אבל שוב החמימות הרטובה הזו. היא מצטנפת כנגדו ואומרת: "כן, זה היה חזק". הוא מצמיד אותה אליו, לוחש לה מילות הרגעה וחיבה וחושב לעצמו: שברתי את שיא הצפיות בבלוג.

לפני 6 חודשים. ראשון, 14 ביולי 2019, בשעה 11:34

שולט: (נכנס לחדר בצעד בטוח)

נשלטת: (עירומה על ארבע, רועדת בציפייה)

שולט: בואי לכאן, קורבן תעשיית מין שלי.

נשלטת: מה?

שולט: בואי לכאן, קורבן תעשיית מין שלי.

נשלטת: אתה מתכוון זונה?

שולט: לא! זונה זו מילה נייטרלית שמכשירה את העיסוק כלגיטימי ומתעלמת מהניצול והעדר הבחירה בסיטואציה. את קורבן תעשיית מין. קורבן תעשיית מין מטונפת שכמוך!

נשלטת: אה, אוקי... רק שתדע, המונח הזה לא כל כך מגרה אותי.

שולט: הוא אמור לגרות את המצפון שלך.

נשלטת: אני ממש מעדיפה זונה.

שולט: אל תתחצפי! הייתי סוטר לך על חוצפה כזו אלמלא זו הייתה אלימות נגד נשים שמנציחה את ההיררכיה והדיכוי.

נשלטת: (מתייבשת)

שולט: עכשיו את תעשי כל מה שאני אומר לך, נכון?

נשלטת: (נרטבת) כן אדוני!

שולט: תהיי טייסת!

נשלטת: מה?

שולט: תהיי מנכ"לית!

נשלטת: (בוהה)

שולט: תרוויחי שכר זהה לשל גבר! קדימה, קורבן תעשיית מין עלובה! תזיזי את התח... גב תחתון שלך.

נשלטת: אבל אני מרוויחה יותר ממך.

שולט: אל תתחצפי.

נשלטת: אבל זה נכון. אני למדתי מדעי המחשב ואתה עשית תואר בסוציולוגיה אפיסטמולוגית של יחסי כוח דיאלקטיים.

שולט: (נעלב וסוטר לה)

נשלטת: (עיניים נדלקות, זרמים בגוף)

שולט: (רועד ומייבב) אוי לא, עשיתי אלימות נגד נשים... עשיתי אלימות נגד נשים...

נשלטת: (תופסת לו את היד ומנסה לסטור לעצמה שוב) כן! אלימות נגד נשים! כן כן כן!

שולט: לא לא לא! זו לא אלימות נגד נשים אם זה במסגרת מאבק נגד האליטות. זו זכותי וחובתי כאזרח וכמאסטר בישראל.

נשלטת: שו?

שולט: אני נאבק נגד ההגמוניה האחוס"לית הגזענית שלך. הא לך! (מצליף בה עם מאמר אקדמי בנושא ייצוג בעלי חיים בסרטי דיסני בראי התיאוריה הקווירית ועושה לה פייפר קאט)

נשלטת: איי! אבל אתה בעצמך... אבא שלך מפולין... אמא שלך מאשכנזיסטן...

שולט: (שוב נעלב) אני מרגיש מזרחי וזה מה שחשוב. הרגשתי מזרחי עוד לפי שנולדת. כל הילדות שלי בסביון הרגשתי מקופח.

נשלטת: אין לך שום קשר לעדות המזרח.

שולט: יש לי קשר חזק מאד לעדות המזרח. אפילו היה לי פעם שכן מבולגריה.

נשלטת: בולגריה זה באירופה.

שולט: *מזרח* אירופה.

נשלטת: בסדר, בסדר, אתה מקופח. אתה מוכן להתחיל כבר במחאה אלימה על התחת שלי?

שולט: המאבק שלי לא נגדך, הוא נגד הממסד.

נשלטת: הממסד הוא אני! ממסד רע. לממסד מגיע עונש. אולי לממסד מגיע אנאלי?

שולט: אל תדאגי, את תקבלי את מה שמגיע לך. (נעלם בחדר השני ולא חוזר)

נשלטת: לאן הלכת? איפה ההשפלות שלי?

שולט: (מתקתק במקלדת) אני משמיץ אותך בטור דעה במהדורה הדיגיטלית של 'הארץ'. רצית השפלות? חכי שזה יתפרסם. לא תוכלי לצאת מהבית.

נשלטת: (מתלבשת) אני הולכת. אל תתקשר אליי. אל תשלח לי הודעות. אל תבכה לי עכשיו, נו!

שולט שהאגו שלו נפגע: (בוכה) לכי לכי יא אישה משוחררת מדיכוי מיני. לכי תבצעי מין אוראלי מרצון בפליט שהוא חלק מהחברה הישראלית לא פחות ממך. מי רצה אותך בכלל אישה שלא עומדת באידיאל הרזון הקיצוני וגם לא תואמת למודל היופי המופרך של התרבות המערבית המודרנית. יש עוד אלף כמוך, התאחדו!

 

לפני 6 חודשים. חמישי, 27 ביוני 2019, בשעה 09:33

יש גברים שמזיינים יותר טוב ממני, אולי אפילו בסביבתך הקרובה: השכן שלך, החנווני שלך, אבא שלך (על לא דבר ואל דאגה, הדימוי הזה יצא לך מהראש תוך 3-5 ימים). יש בחורים שמלקקים כוס יותר טוב ממני. שחיינים עם ריאות גדולות. אנשי לטאה. יש שולטים שמסשנים יותר טוב ממני, קשוחים נורא, יודעים לפרק נשלטת ולהרכיב אותה מחדש כמו היתה רהיט מאיקאה, קצת עקומה ועם גימור לא משהו, אבל שימושית.

אבל בליטופים –

בליטופים אני מלך. ממכר. ממסטל. לא משנה מי המלוטף– חתולים, כלבים, נשים וטף - אני לא מפלה. העיקר שיתקיים החוק הראשון של הליטופים, לפיו כידוע מי שיותר גדול וקשה מלטף את מי שיותר קטן ורך.

סתם, אני לגמרי מפלה. אני לא מלטף גברים כי בשביל מה זה טוב. אני לא מלטף טף כי אני לא אוהב אותו במיוחד. גם כלבים אני לא מרבה ללטף כי אני איש של חתולים. אבל חתולים ונשים – בהחלט. חתולה או אישה שתמצא ראויה תלוטף עד כלות, ביד אוהבת, עד שהיא מסוממת כולה, בטרנס היפנוטי, מגרגרת באושר ולפעמים גם מריירת עליי.

 

פעם היתה לי חתולה, אבל היא כבר לא עמי ומסיבות שונות אין אפשרות להכניס הביתה חתולה אחרת. במקומה הכנסנו סאבית שמתפקדת גם כחתול הבית במשרה חלקית. היא חתולית בהחלט, לטיפה עד מאד ומתהדרת בשיער הכי נעים בעולם, וברוב ההשוואות מנצחת את החתולה הקודמת בגדול – אבל בכל זאת מדי פעם מדגדג לי ביד שריר ליטוף החתולים, זה שרוצה להרגיש תחתיו יצור קטן עם פרווה שעושה קולות של הליקופטר כשלוחצים לו על הנקודות הנכונות.

אז אימצתי לי חתולת עבודה. או שאולי היא אימצה אותי, כי ממש כמו שהשרביט הוא שבוחר את הקוסם, כך החתול הוא שבוחר את האנשים שהוא רוצה להתיידד עמם. פגשתי בה באחת מ-18 ההפסקות היומיות שבהן אני יוצא מהמשרד לשאוף אוויר לאיזה חמש דקות או שלושים, והיא רצתה להתיידד איתי. אמרתי למה לא, דווקא סימפטית, קטנה, שחרחורת, שיניים בולטות, אוהבת לנגוח. מפה לשם התלטפנו.

התחלנו להפגש מדי יום. היא מחכה לי במקום קבוע, בשעות כמעט קבועות, מייללת כשהיא רואה אותי. סומכת עליי מספיק כדי לתת לי ללטף גם במקומות האינטימיים, למשל בבטן או מתחת לסנטר. מגרגרת, מריירת. ניסיתי לקנות לה חטיפים של חתולים, אבל מישהו מאכיל אותה והיא הבהירה שהחטיפים האלה מעניינים לה את התחת (על ידי כך שהתיישבה במופגן כשהתחת שלה אליהם). ניסיתי לשחק איתה על ידי טלטול כל מיני דברים שחתולים אוהבים לרדוף אחריהם, אבל היא רק הסתכלה בי בסבלנות והמתינה שאחדל להשתטות ואלטף אותה כבר.

אז ליטפתי, וצילמתי, ושלחתי לנשות הבית.

 

למחרת בערב התעניינה הסאבית: "נפגשת היום עם החתולה שלך?"

"כן, חיכתה לי בבוקר, כרגיל."

"ליטפת אותה?"

"ברור."

"ממ-הממ," היא מביטה בי בעיניים מצומצמות ומנידה בראשה.

"מה?"

"כלום."

"יכול להיות," אני מרים גבה, "שאת מקנאת בחתול?"

"לא!"

"כן," עכשיו אני מחייך, "את לגמרי מקנאת שחתול אחר מקבל ממני תשומת לב."

"אני לא מקנאת בכלל. זה מגוחך. עכשיו תלטף אותי."

אז ליטפתי. לאט, ארוך, אוהב, מרגיש את הסם עושה את דרכו לכל עצב בגופה, נוסך שלווה מכורבלת. עד שמתוך הטרנס, בין שינה לערות, היא מגרגרת משהו.

"מה?"

"אתה צריך להפגש איתה גם מחר."

"כן? אני צריך?"

"כן," היא עונה בקול מנומנם, ורגע לפני שהיא נרדמת מוסיפה, "זה לא בסדר למכר מישהו לליטופים ואז לא לתת לו."

 

היום אנחנו יוצאים לחגוג שש שנים מאז שהסאבית החתולית הצטרפה לחיינו. שש שנים ליחסים בלתי סבירים שאף אחד לא ציפה שיאריכו מעבר לשש שעות. אבל התמכרנו.

מבטיח להמשיך ללטף.

 

לפני 7 חודשים. שלישי, 11 ביוני 2019, בשעה 11:07

"זה מביך אותי! אני לא רוצה שתראה את זה!"

התוכלו סוטים יקרים לנחש אילו מבין המאורעות הבאים יכול היה לחלץ תגובה כזו מנשלטת תמה וזכה?

 

מאורע א':

"הו, לזה יש זין!"

"לא. כשארצה לסתום לה את הפה עם זין פשוט אדחוף לה את שלי. אני רוצה אחד עם כדור, שעושה ריר."

המתחלפת ממשיכה לדפדף בשלווה במגוון הגאגים ש-eBay מציע. אני בוחן את הכדוריים מביניהם. הסאבית מתכווצת על הספה בינינו בזמן שאנחנו מדברים עליה מעל הראש שלה כאילו היא לא שם.

"לא רוצה גאג!" היא מייללת.

"איך זה?" שואלת המתחלפת.

"לא גדול מדי בשביל הפה הקטן שלה?"

"אתה הרי יודע שאפשר להכניס אליו הרבה יותר ממה שנדמה."

"זה נכון... יש מידות?"

"לא רוצה!"

"תתביישי!" אני נוזף בה, "את צריכה להגיד תודה שיש לך דומים שעדיין משקיעים בך אחרי שנים ביחד."

"דומים נהדרים", היא מסננת בסרקסטיות, "במסיבה הבאה אני אעבור בין כולם עם הגאג ואספר להם איזה דומים טובים אתם."

"רעיון מצוין!" אני מחמיא בכנות, "אבל הייתי משנה את התסריט. במסיבה הבאה תעברי בין אנשים רנדומליים, בחזה חשוף, עם גאג בפה, ולכל אחד מהם תגידי "אני דווקא מאד חכמה!" בזמן שחוט של ריר נוטף לך מהפה עד הפיטמה ואת נשמעת כאילו ההורים שלך בני דודים."  

"לא!" היא נחרדת, "אתם לא מתייחסים אליי יפה."

"לא? אז למה את נוטפת רק מהתיאור?"

"אני לא!"

"שאבדוק?" אני לא ממתין לתשובה ומעביר אצבע פולשנית על התחתון שלה, ומתחתיו. היא משמיעה קול קטן ומתבוננת בי בעיניים גדולות.

"את כזו סוטה מטונפת", אני אומר לה בקול נמוך, מחויך, "את משפריצה רק מלשמוע אותי מתאר לך כמה את מטונפת, רק מלדעת שאני יודע שאת מרטיבה ממה שאני אומר לך. שנראה מה תוצאות הבדיקה?"

ואני מצמיד את פניי לפניה ומרים את האצבע מול העיניים שלי ושלה, קרוב, שנראה בדיוק.

 

מאורע ב':

אנחנו על המיטה. היא על הברכיים, הראש על המזרן בזווית לא נוחה במיוחד, התחת זקור. המתחלפת מפשקת את פלחיו ואני מתבונן בעיון בפי הטבעת שלה ומתאר מה אני רואה, לפרטי פרטים.

"חשוב מאד שתדעי", אני משכיל אותה, "שסביב החור שלך העור נהיה ורדרד יותר. ממש פה", אני גורר בעצלתיים את קצה האצבע במעגל סביב פי הטבעת שלה. היא נאנקת. "אולי ורדרד זה לא מדויק. איך היית מתארת את הצבע הזה?"

המתחלפת מציעה גוונים שונים. כל אחד מהם גורם לסאבית להצטמרר במבוכה, ואני מתאר לה בשמחה כיצד פי הטבעת שלה מתכווץ ומתרחב שוב. היא משמיעה יבבה.

"מה, זה מביך אותך?" אני שואל בפליאה.

"אני חושבת שזה מביך אותה", אומרת בסיפוק המתחלפת, שיש לה זווית אל הפנים הסמוקות של הסאבית.

"אבל עדיין לא הבאתי את הפנס כדי לספר לה איך הרקטום שלה נראה מבפנים. חכי רגע, כבר חוזר."

 

מאורע ג':

אני מספר לה כבדרך אגב שכשנכנסתי לחדר של רופאת השיניים כדי לסתום חור מיד אחרי שהיא בילתה שם לצורך עקירת שן בינה, ראיתי את השן שעקרו לה והיא נראתה הרבה יותר גדולה ממה שהייתי מצפה.

 

אכן, זה ג'. מבוכה 2019, קווים לדמותה ☹