לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

בלדה לחופש

אנחנו אבודים, מילמל אז הפצוע
אתה לא עוזר עם הגישה הזו, ענה לו החובש
לפני שבוע. ראשון, 14 ביולי 2019, בשעה 11:34

שולט: (נכנס לחדר בצעד בטוח)

נשלטת: (עירומה על ארבע, רועדת בציפייה)

שולט: בואי לכאן, קורבן תעשיית מין שלי.

נשלטת: מה?

שולט: בואי לכאן, קורבן תעשיית מין שלי.

נשלטת: אתה מתכוון זונה?

שולט: לא! זונה זו מילה נייטרלית שמכשירה את העיסוק כלגיטימי ומתעלמת מהניצול והעדר הבחירה בסיטואציה. את קורבן תעשיית מין. קורבן תעשיית מין מטונפת שכמוך!

נשלטת: אה, אוקי... רק שתדע, המונח הזה לא כל כך מגרה אותי.

שולט: הוא אמור לגרות את המצפון שלך.

נשלטת: אני ממש מעדיפה זונה.

שולט: אל תתחצפי! הייתי סוטר לך על חוצפה כזו אלמלא זו הייתה אלימות נגד נשים שמנציחה את ההיררכיה והדיכוי.

נשלטת: (מתייבשת)

שולט: עכשיו את תעשי כל מה שאני אומר לך, נכון?

נשלטת: (נרטבת) כן אדוני!

שולט: תהיי טייסת!

נשלטת: מה?

שולט: תהיי מנכ"לית!

נשלטת: (בוהה)

שולט: תרוויחי שכר זהה לשל גבר! קדימה, קורבן תעשיית מין עלובה! תזיזי את התח... גב תחתון שלך.

נשלטת: אבל אני מרוויחה יותר ממך.

שולט: אל תתחצפי.

נשלטת: אבל זה נכון. אני למדתי מדעי המחשב ואתה עשית תואר בסוציולוגיה אפיסטמולוגית של יחסי כוח דיאלקטיים.

שולט: (נעלב וסוטר לה)

נשלטת: (עיניים נדלקות, זרמים בגוף)

שולט: (רועד ומייבב) אוי לא, עשיתי אלימות נגד נשים... עשיתי אלימות נגד נשים...

נשלטת: (תופסת לו את היד ומנסה לסטור לעצמה שוב) כן! אלימות נגד נשים! כן כן כן!

שולט: לא לא לא! זו לא אלימות נגד נשים אם זה במסגרת מאבק נגד האליטות. זו זכותי וחובתי כאזרח וכמאסטר בישראל.

נשלטת: שו?

שולט: אני נאבק נגד ההגמוניה האחוס"לית הגזענית שלך. הא לך! (מצליף בה עם מאמר אקדמי בנושא ייצוג בעלי חיים בסרטי דיסני בראי התיאוריה הקווירית ועושה לה פייפר קאט)

נשלטת: איי! אבל אתה בעצמך... אבא שלך מפולין... אמא שלך מאשכנזיסטן...

שולט: (שוב נעלב) אני מרגיש מזרחי וזה מה שחשוב. הרגשתי מזרחי עוד לפי שנולדת. כל הילדות שלי בסביון הרגשתי מקופח.

נשלטת: אין לך שום קשר לעדות המזרח.

שולט: יש לי קשר חזק מאד לעדות המזרח. אפילו היה לי פעם שכן מבולגריה.

נשלטת: בולגריה זה באירופה.

שולט: *מזרח* אירופה.

נשלטת: בסדר, בסדר, אתה מקופח. אתה מוכן להתחיל כבר במחאה אלימה על התחת שלי?

שולט: המאבק שלי לא נגדך, הוא נגד הממסד.

נשלטת: הממסד הוא אני! ממסד רע. לממסד מגיע עונש. אולי לממסד מגיע אנאלי?

שולט: אל תדאגי, את תקבלי את מה שמגיע לך. (נעלם בחדר השני ולא חוזר)

נשלטת: לאן הלכת? איפה ההשפלות שלי?

שולט: (מתקתק במקלדת) אני משמיץ אותך בטור דעה במהדורה הדיגיטלית של 'הארץ'. רצית השפלות? חכי שזה יתפרסם. לא תוכלי לצאת מהבית.

נשלטת: (מתלבשת) אני הולכת. אל תתקשר אליי. אל תשלח לי הודעות. אל תבכה לי עכשיו, נו!

שולט שהאגו שלו נפגע: (בוכה) לכי לכי יא אישה משוחררת מדיכוי מיני. לכי תבצעי מין אוראלי מרצון בפליט שהוא חלק מהחברה הישראלית לא פחות ממך. מי רצה אותך בכלל אישה שלא עומדת באידיאל הרזון הקיצוני וגם לא תואמת למודל היופי המופרך של התרבות המערבית המודרנית. יש עוד אלף כמוך, התאחדו!

 

לפני 3 שבועות. חמישי, 27 ביוני 2019, בשעה 09:33

יש גברים שמזיינים יותר טוב ממני, אולי אפילו בסביבתך הקרובה: השכן שלך, החנווני שלך, אבא שלך (על לא דבר ואל דאגה, הדימוי הזה יצא לך מהראש תוך 3-5 ימים). יש בחורים שמלקקים כוס יותר טוב ממני. שחיינים עם ריאות גדולות. אנשי לטאה. יש שולטים שמסשנים יותר טוב ממני, קשוחים נורא, יודעים לפרק נשלטת ולהרכיב אותה מחדש כמו היתה רהיט מאיקאה, קצת עקומה ועם גימור לא משהו, אבל שימושית.

אבל בליטופים –

בליטופים אני מלך. ממכר. ממסטל. לא משנה מי המלוטף– חתולים, כלבים, נשים וטף - אני לא מפלה. העיקר שיתקיים החוק הראשון של הליטופים, לפיו כידוע מי שיותר גדול וקשה מלטף את מי שיותר קטן ורך.

סתם, אני לגמרי מפלה. אני לא מלטף גברים כי בשביל מה זה טוב. אני לא מלטף טף כי אני לא אוהב אותו במיוחד. גם כלבים אני לא מרבה ללטף כי אני איש של חתולים. אבל חתולים ונשים – בהחלט. חתולה או אישה שתמצא ראויה תלוטף עד כלות, ביד אוהבת, עד שהיא מסוממת כולה, בטרנס היפנוטי, מגרגרת באושר ולפעמים גם מריירת עליי.

 

פעם היתה לי חתולה, אבל היא כבר לא עמי ומסיבות שונות אין אפשרות להכניס הביתה חתולה אחרת. במקומה הכנסנו סאבית שמתפקדת גם כחתול הבית במשרה חלקית. היא חתולית בהחלט, לטיפה עד מאד ומתהדרת בשיער הכי נעים בעולם, וברוב ההשוואות מנצחת את החתולה הקודמת בגדול – אבל בכל זאת מדי פעם מדגדג לי ביד שריר ליטוף החתולים, זה שרוצה להרגיש תחתיו יצור קטן עם פרווה שעושה קולות של הליקופטר כשלוחצים לו על הנקודות הנכונות.

אז אימצתי לי חתולת עבודה. או שאולי היא אימצה אותי, כי ממש כמו שהשרביט הוא שבוחר את הקוסם, כך החתול הוא שבוחר את האנשים שהוא רוצה להתיידד עמם. פגשתי בה באחת מ-18 ההפסקות היומיות שבהן אני יוצא מהמשרד לשאוף אוויר לאיזה חמש דקות או שלושים, והיא רצתה להתיידד איתי. אמרתי למה לא, דווקא סימפטית, קטנה, שחרחורת, שיניים בולטות, אוהבת לנגוח. מפה לשם התלטפנו.

התחלנו להפגש מדי יום. היא מחכה לי במקום קבוע, בשעות כמעט קבועות, מייללת כשהיא רואה אותי. סומכת עליי מספיק כדי לתת לי ללטף גם במקומות האינטימיים, למשל בבטן או מתחת לסנטר. מגרגרת, מריירת. ניסיתי לקנות לה חטיפים של חתולים, אבל מישהו מאכיל אותה והיא הבהירה שהחטיפים האלה מעניינים לה את התחת (על ידי כך שהתיישבה במופגן כשהתחת שלה אליהם). ניסיתי לשחק איתה על ידי טלטול כל מיני דברים שחתולים אוהבים לרדוף אחריהם, אבל היא רק הסתכלה בי בסבלנות והמתינה שאחדל להשתטות ואלטף אותה כבר.

אז ליטפתי, וצילמתי, ושלחתי לנשות הבית.

 

למחרת בערב התעניינה הסאבית: "נפגשת היום עם החתולה שלך?"

"כן, חיכתה לי בבוקר, כרגיל."

"ליטפת אותה?"

"ברור."

"ממ-הממ," היא מביטה בי בעיניים מצומצמות ומנידה בראשה.

"מה?"

"כלום."

"יכול להיות," אני מרים גבה, "שאת מקנאת בחתול?"

"לא!"

"כן," עכשיו אני מחייך, "את לגמרי מקנאת שחתול אחר מקבל ממני תשומת לב."

"אני לא מקנאת בכלל. זה מגוחך. עכשיו תלטף אותי."

אז ליטפתי. לאט, ארוך, אוהב, מרגיש את הסם עושה את דרכו לכל עצב בגופה, נוסך שלווה מכורבלת. עד שמתוך הטרנס, בין שינה לערות, היא מגרגרת משהו.

"מה?"

"אתה צריך להפגש איתה גם מחר."

"כן? אני צריך?"

"כן," היא עונה בקול מנומנם, ורגע לפני שהיא נרדמת מוסיפה, "זה לא בסדר למכר מישהו לליטופים ואז לא לתת לו."

 

היום אנחנו יוצאים לחגוג שש שנים מאז שהסאבית החתולית הצטרפה לחיינו. שש שנים ליחסים בלתי סבירים שאף אחד לא ציפה שיאריכו מעבר לשש שעות. אבל התמכרנו.

מבטיח להמשיך ללטף.

 

לפני חודש. שלישי, 11 ביוני 2019, בשעה 11:07

"זה מביך אותי! אני לא רוצה שתראה את זה!"

התוכלו סוטים יקרים לנחש אילו מבין המאורעות הבאים יכול היה לחלץ תגובה כזו מנשלטת תמה וזכה?

 

מאורע א':

"הו, לזה יש זין!"

"לא. כשארצה לסתום לה את הפה עם זין פשוט אדחוף לה את שלי. אני רוצה אחד עם כדור, שעושה ריר."

המתחלפת ממשיכה לדפדף בשלווה במגוון הגאגים ש-eBay מציע. אני בוחן את הכדוריים מביניהם. הסאבית מתכווצת על הספה בינינו בזמן שאנחנו מדברים עליה מעל הראש שלה כאילו היא לא שם.

"לא רוצה גאג!" היא מייללת.

"איך זה?" שואלת המתחלפת.

"לא גדול מדי בשביל הפה הקטן שלה?"

"אתה הרי יודע שאפשר להכניס אליו הרבה יותר ממה שנדמה."

"זה נכון... יש מידות?"

"לא רוצה!"

"תתביישי!" אני נוזף בה, "את צריכה להגיד תודה שיש לך דומים שעדיין משקיעים בך אחרי שנים ביחד."

"דומים נהדרים", היא מסננת בסרקסטיות, "במסיבה הבאה אני אעבור בין כולם עם הגאג ואספר להם איזה דומים טובים אתם."

"רעיון מצוין!" אני מחמיא בכנות, "אבל הייתי משנה את התסריט. במסיבה הבאה תעברי בין אנשים רנדומליים, בחזה חשוף, עם גאג בפה, ולכל אחד מהם תגידי "אני דווקא מאד חכמה!" בזמן שחוט של ריר נוטף לך מהפה עד הפיטמה ואת נשמעת כאילו ההורים שלך בני דודים."  

"לא!" היא נחרדת, "אתם לא מתייחסים אליי יפה."

"לא? אז למה את נוטפת רק מהתיאור?"

"אני לא!"

"שאבדוק?" אני לא ממתין לתשובה ומעביר אצבע פולשנית על התחתון שלה, ומתחתיו. היא משמיעה קול קטן ומתבוננת בי בעיניים גדולות.

"את כזו סוטה מטונפת", אני אומר לה בקול נמוך, מחויך, "את משפריצה רק מלשמוע אותי מתאר לך כמה את מטונפת, רק מלדעת שאני יודע שאת מרטיבה ממה שאני אומר לך. שנראה מה תוצאות הבדיקה?"

ואני מצמיד את פניי לפניה ומרים את האצבע מול העיניים שלי ושלה, קרוב, שנראה בדיוק.

 

מאורע ב':

אנחנו על המיטה. היא על הברכיים, הראש על המזרן בזווית לא נוחה במיוחד, התחת זקור. המתחלפת מפשקת את פלחיו ואני מתבונן בעיון בפי הטבעת שלה ומתאר מה אני רואה, לפרטי פרטים.

"חשוב מאד שתדעי", אני משכיל אותה, "שסביב החור שלך העור נהיה ורדרד יותר. ממש פה", אני גורר בעצלתיים את קצה האצבע במעגל סביב פי הטבעת שלה. היא נאנקת. "אולי ורדרד זה לא מדויק. איך היית מתארת את הצבע הזה?"

המתחלפת מציעה גוונים שונים. כל אחד מהם גורם לסאבית להצטמרר במבוכה, ואני מתאר לה בשמחה כיצד פי הטבעת שלה מתכווץ ומתרחב שוב. היא משמיעה יבבה.

"מה, זה מביך אותך?" אני שואל בפליאה.

"אני חושבת שזה מביך אותה", אומרת בסיפוק המתחלפת, שיש לה זווית אל הפנים הסמוקות של הסאבית.

"אבל עדיין לא הבאתי את הפנס כדי לספר לה איך הרקטום שלה נראה מבפנים. חכי רגע, כבר חוזר."

 

מאורע ג':

אני מספר לה כבדרך אגב שכשנכנסתי לחדר של רופאת השיניים כדי לסתום חור מיד אחרי שהיא בילתה שם לצורך עקירת שן בינה, ראיתי את השן שעקרו לה והיא נראתה הרבה יותר גדולה ממה שהייתי מצפה.

 

אכן, זה ג'. מבוכה 2019, קווים לדמותה ☹

    

לפני חודש. שלישי, 4 ביוני 2019, בשעה 10:51

תודה לכם, שלושת האנשים שהקליקו על הפוסט הזה. חיממתם את לבי. וזה לא משנה ששניים מכם חשבו שאני אישה והשלישי התכוון להכנס לבלוג שמעליי. בכל זאת ריגשתם אותי, עד כדי כך שכולי דביק מזרע. דוחה, נכון? אבל אם באמת הייתי אישה והייתי כותבת שכולי רטובה בגללכם? אה, זה כבר נשמע הרבה יותר מושך.

 

האמת? אני מקנא בכן, המין הנשי. מקנא בכן על שאתן יכולות להחצין מיניות כמה שבא לכן, ותמיד יבקשו מכן עוד. כן, אני יודע, נשים אוכלות הרבה חצץ על רקע מיני. אולי אפילו גויאבות, השם ישמור. הכל נכון ואני לא טוען שגברים יותר מסכנים, מה גם שתחרויות מי-יותר-מקופח הן בעיניי הסוג הנחות ביותר של ספורט בין-מיני. זו אינה תחרות ולא משחק סכום אפס, יש מספיק מקום לאמלל את כולנו והסבל של מין אחד לא בא על חשבון הבאסה של המין השני. העניין הוא שרוב הגברים בכלל לא מבינים עד כמה המיניות שלהם מדוכאת ורוב הנשים לא מבינות עד כמה, עם כל השיט שנלווה לכך, העובדה שהמיניות שלהן רצויה ושהחצנה שלה מתקבלת בברכה היא מתנה שאינה מובנת מאליה.

 

המיניות שלנו, הגברים, לא רצויה סתם כך. אם אישה כותבת שהיא חרמנית, היא מקבלת לייקים. אם גבר כותב שהוא חרמן, זה קריפי או סתם פאתטי. אם אישה תשלח תמונת עירום בפרטי לגבר, זה כנראה יתקבל כמתנה ועם ריר. אם גבר ישלח תמונה כזו לאישה, זו תהיה הטרדה ועם שיימינג. אם אישה תפלרטט באופן מיני מפורש עם גבר, או אפילו עם אישה אחרת, זה יתקבל בברכה כל עוד זה לא נעשה בצורה אגרסיבית מדי. מותר אפילו לגעת. גבר? ברירת המחדל היא שאף אחת לא רוצה את הדיבור המטונף שלך ובטח לא את הידיים הפולשניות שלך. וזה ברור וזה מובן, אבל לפעמים הייתי רוצה שגם לי יהיה מותר מה שמותר לכן, שגם ממני יהיה רצוי מה שרצוי מכן. נראה לי נעים.

 

והבגדים... אתן יכולות להתלבש סקסי כאוות נפשכן (תזכורת: אני יודע, הטרדות, צעדת שרמוטות וכל זה, הכל נכון וזו עדיין לא תחרות מי יותר מקופח). מחשופים נדיבים, גופיות צמודות, חצאיות קצרצרות, מכנסונים הדוקים, מה לא. אנחנו הגברים, למרבה הצער, לא יכולים ללבוש מכנסונים הדוקים. כלומר יכולים, אבל את המבטים שנקבל, נקבל מהסיבות הלא נכונות. בואו נגיד שכנראה לא נסתובב ברחוב עם המכנסונים שלנו בתחושה שאנחנו מהממים וכולם מריירים לנו על הטוסיק. הבגדים שלנו משעממים כמו תמונות של הילדים של מישהו אחר. אין בהם שום דבר שמעודד אותנו להבליט את הגוף שלנו, להיות סקסיים, למשוך מבטים. מרוב שאנחנו רגילים אנחנו לא שמים לב לזה בכלל – עד שמעיפים מבט לכיוון הקהילה הגאה, שם גברים מדגימים איך זה נראה כשמשתחררים מהכבלים האלה. תראו אותם ותראו אותנו, הגברים הסטרייטים. אנחנו תקועים בימי הביניים.

 

בסופו של דבר הכל מתמצה בזה: אישה שמתחשק לה קצת צומי וליטוף אגו יכול לכתוב בבלוג שאם היא תקבל 50 לייקים היא תעלה תמונה של התחת שלה, ללכת לשתות קפה זריז ולחזור בדיוק בזמן ללייק ה-51. אם אני אבטיח תמונה של התחת שלי תמורת לייקים זה... יעניין את התחת. מה שקצת מבאס ת'תחת. אז מה אם אתן יותר יפות?

 

ועכשיו קורא יקר ובודד שלי, באמת ריגשת והכל, אבל אתה כבר עשר דקות קורא את הבלוג הלא נכון, התכוונת ללחוץ על הבלוג מעליי שכתוב בכותרת שלו JPG. פה לא יהיו תמונות, רק תלונות. אבל אם אתה כבר פה, אני מוכר תחתונים משומשים. כן, אלה שלכל גבר יש, עם החורים. לא כיבסתי. עושה לך את זה? דביק כבר? פרטים בפרטי.  

 

לפני 10 חודשים. חמישי, 6 בספטמבר 2018, בשעה 19:33

או שכן ידעתם לפחות חלק מהם אם אתם מכירים אותי או נמצאים פה המון שנים או עובדים בגוגל או פייסבוק או רשת ריגול אחרת. בכל מקרה, 10 דברים:

 

1. כשהייתי חייל הלכתי לרקוד סלסה כי רציתי לדעת לרקוד סלסה. מאז המצאת הסלסה ועד עצם היום הזה אני המקרה המתועד היחיד של מישהו שהלך לרקוד סלסה כדי לדעת לרקוד סלסה.


2. היתה לי חתולה שהצלחתי ללמד שכשהיא רוצה שאשחק איתה, היא צריכה לרוץ אליי ולטפוח לי על הקרסול בעדינות עם הכפות שלה. הייתי גאה שהיא חכמה. הייתי טיפש. שלוש שנים לא יכולתי לעבור בסלון בלי שיכפכפו אותי.


3. אני אוהב לחמניות, יש שיאמרו בצורה פתולוגית. לחמניות גרועות מכעיסות אותי. לעומת זאת יש מאפייה בעיר מגוריי שאני מוכן למכור את נשמתי תמורת מתכון הלחמניות שלה. אם אי פעם תערך עסקה כזו, אני ארגיש שעקצתי אותם.


4. אני בכלוב משנת 2003. כשהצטרפתי לכלוב לא היה צ'אט, לא היו בלוגים, לא היו לייקים ולא היו אלבומים. אני די בטוח שכבר היו שרשורים שבהם עבדים התלוננו שכל המלכות נצלניות.


5. קשישים ונשים בהריון הם הסוגים היחידים של בני אנוש שיוצאים בשלום אם הם בוחרים לשבת במושב החיצוני ברביעיית המושבים שבאוטובוס וכשאני בא לשבת הם לא רק שלא עוברים למושב הפנימי אלא גם לא טורחים להזיז את הרגליים שלהם כדי לתת לי להגיע אליו. כל אחד אחר יידרך, יירמס, ייבעט ואם יש לו פרצוף מעצבן יש מצב גם למרפק בקרקפת. בטעות, כמובן.


6. אני סולד מאנשים שעפים על עצמם. אם יש לך סיבות לעוף על עצמך, הרי זה מיותר. האיכויות שלך ידברו בעד עצמן והתפארות בהן רק גורעת. אם אין לך סיבות לעוף על עצמך, גם זה מדבר בעד עצמו, וכנראה גם מתנסח בצורה יותר משכנעת ממך.


7. לעומת זאת אני אוהב אנשים עם הומור עצמי. לא אכפת לי אם הם צוחקים על עצמם מתוך שהם בטוחים בעצמם די הצורך או להיפך, מפני שהם לא בטוחים בעצמם וההומור העצמי שלהם הוא ביטוי של חוסר ערך עצמי. אבל אם אתם מהסוג השני, תדעו שאתם דווקא נהדרים.


8. כילד הייתי מצייר כל הזמן ובכל מקום: על דפים, מחברות, שולחנות. ציירתי יפה. לא מזמן נתקלתי בציורים שלי מפעם ואני חושב שכל פסיכולוג ראוי לשמו שהיה מנתח אותם היה מגיע למסקנה שהייתי ילד פסיכוטי, כפייתי משהו ודי גזען.


9. הכינוי שלי נובע מהמילה הרוסית זאלופה, אבל אני לא ממוצא רוסי. זו בערך כל הרוסית שאני יודע. זה, וחמשיר בחרוזים על נקרו-פדו-זואופיל. החברים הרוסים שלי דאגו שאדע מה שחשוב באמת.


10. לאחרונה אני לא אומד נכון את הרוחב שלי ונכנס עם הכתף בקירות ודלתות. זו תחילת הסוף, אני חושב.

 

לפני 11 חודשים. חמישי, 2 באוגוסט 2018, בשעה 13:50

"נאצים ועוגיות?" אני שואל.

הן מסכימות בהתלהבות. את העוגיות מספקת לוטוס, את הנאצים נטפליקס, ואנחנו יושבים ולומדים איך גבלס וגרינג שנאו איש את התחת של רעהו בעודנו בולסים עונג שוקולדי, כאילו זה השילוב הטבעי ביותר בעולם.

ואי אפשר שלא לתהות: מה אם זה באמת היה? מה אם הנאצים היו מעוללים את הזוועות הנוראות ביותר וממציאים את התיאוריות המחרידות ביותר, אבל תוך כדי שהם נראים ומתנהגים בצורה חמודה?

זה היה מבלבל את ההיסטוריה מאד, זה בטוח. קל להתייחס אל הנאצים כאל הרשע המוחלט כשהם תמיד מקפידים להיראות ולהתנהג בהתאם לתפקיד. אבל מה אם במקום המדים השחורים והקודרים שהוגו בוס עיצב עבור ה-SS, שעם הגולגולת שעליהם וכפתוריהם הבוהקים הפכו לסמל הרוע ולכר פורה לפנטזיות מיניות, היו המרצחים של היטלר מוציאים לפועל את תורת הגזע כשהם לבושים מדים עליזים בצבעי הקשת בענן? שבמקום גולגולת רקומים עליהם כוכבים? שזוהרים בחושך?

איך היו נראים סרטי התעודה מעוררי היראה אודות הנאצים אם במקום לצעוד בסך בסדר מצמית ולהצדיע במועל יד כגוף מאיים אחד תוך זעקת "הייל היטלר" מקפיאת דם ולב, היו הצועדים הנאצים מקפצים בחדווה מצד לצד, תוך שהם מניפים את ידיהם אל על בשמחה ומברכים זה את זה לשלום ב"היילוש!" צוהל?

איך היינו זוכרים אותם אם היינו יודעים מתוך התיעוד ההיסטורי והחומר המצולם, שבין רצח עם להתגזענות דרגה 3 היו החיילים הנאצים אופים זה לזה קפקייק חד-קרן, מפריחים בועות סבון ממגדלי השמירה ומעלים תמונות חמודות של חתולים לרייכסטגרם?

האם האנשים החיים בדורנו היו תופסים את הנאצים אחרת? אני מאמין שכן. איך אפשר לשנוא אותם באופן מוחלט כל כך כאשר זוכרים שמדי מוצאי שבת היו הנוכחים בקן הנשרים פושטים מדים וחליפות ומנהלים קרב כריות בתחתונים שלא נפל באינטנסיביות משום קרב בחזית המזרחית?

מזל שהם היו כאלה פוצים מתים מבפנים ואפשר לשנוא אותם בלי להתבלבל. רצוי עם עוגיות.

לפני שנה. שלישי, 17 ביולי 2018, בשעה 11:08

 

אין זה סוד שקיימת בימינו מצוקת עונשים בקרב שולטים. נשלטים ונשלטות מתנהגים כמו ברברים מן היערות ומן ההכרח ללמדם דרך בני תרבות, אך מעיין הרעיונות יבש. אפילו פתרון הפלא מימים ימימה – לפתוח שרשור "דרוש עונש יצירתי" – כבר לא מועיל, כי כולנו, כל השולטים, יכולים רק לגרד בראשינו ולשאת עיניים כלות אל באר העונשים החרבה.

לפיכך אציע גישה חדשה לנושא, אשר תכונה להלן: "שיטת דוֹבּי" (הסבר למילניאלז: דובי הוא דמות מספרי הארי פוטר שמכה את עצמו כשהוא חוטא. ספר זה כמו אינטרנט, רק מנייר ועם עלילה. חוץ מ"יוליסס". אל תקראו את "יוליסס"). הרעיון הוא פשוט: נשלטת שיודעת שהיתה רעה רעה ועליה להענש, תניח לאדונה המסכן לנפשו, יש לו מספיק על הראש (שהרי מי ימצא תרופה לסרטן?!). תחת זאת תעניש החוטאת את עצמה ככל הנדרש על מנת שתסור מדרכיה הרעות ותוכל לבוא שוב בחברת בני אדם. קשה להכחיש את ההיגיון שבדבר, שכן מי כמוה יודע מתי היא למדה לקח?

נשלטות נטולות דמיון יכולות לנקוט בגישת דובי קלאסית, דהיינו ליטול את מנורת השולחן ולחבוט אותה בראשן עד ערפול חושים. לא מעודן במיוחד, אך אפקטיבי. אלא שבכך יש משום הוזלה של הטקס כולו, שהרי אדונן ודאי היה מעוניין בעונש הרבה יותר יצירתי עבורן לו היה מצליח להמציא אחד כזה. עצם היציאה ידי חובה הפשטנית הזו ראויה לעונש כשלעצמה. כך שאפשר ורצוי בהחלט לפנות למנטלי, לעונשים שנוגעים בנפש או לפחות עושים לה "האוויר הוא של כולם".

הנשלטת יכולה, למשל, לאלץ את עצמה להשיב באריכות ובידידותיות לכל (אבל כל!) ההודעות הפרטיות שהיא מקבלת למשך שבוע ימים. או שהיא יכולה לשבת עם כפית בידה אל מול שתי צנצנות פתוחות, באחת מהן נוטלה ריחנית ומפתה אך היא בולעת כפית אחר כפית מהשנייה, זו שמכילה ממרח חרובים. כך למשך שעה או עד שהיא מתה משברון לב. או שהיא יכולה לכתוב על הגוף של עצמה כל מיני דברים (הסבר למילניאלז: לכתוב זה כמו להקליד רק יוצא מכוער ובלי חחח). לא חשוב מה, העיקר שיהיה עם שגיאות כתיב, בשביל ההשפלה. זונה מתופשת.

אם הניסוי יצליח אפשר להרחיבו לשאר תחומי החיים. בני זוג שרבו יוכלו לייסר בשקט כל אחד את עצמו עד שתבוא השעה להתפייס. מנהל שזועם על עובד לא יאלץ לנזוף בו, אלא די שישלח מייל עם הכותרת "דובי!" והעובד ידע את אשר עליו לעשות. אדם שנזקק לשירות הלקוחות של הוט יוכל לנצל את ההזדמנות להיות גועלי למישהו אחר בידיעה שהעונש שלו ממשמש ובא. חבר שקבעת לפגוש ואז נזכרת שהוא משעמם ויש לו ריח של כלב רטוב לא יעשה לך סרטים בגלל שהברזת לו בלי להודיע, כי הוא יהיה סמוך ובטוח שבעד זה בוודאי שמעת את TOY בריפיט או התקלחת במי קרח או תקפת את כל הרהיטים בבית כשאתה חמוש רק באצבע הקטנה של הרגל. אפילו חתול ביתי שהפיל משהו שביר ידע שעליו לכפר על פשעו וילך מיד לפחד מאויבים דמיוניים ולברוח מהם מבועת כולו בדהרה היסטרית ברחבי הבית. כך יושג צעד נוסף בכיוון האוטופיה הנכספת שבה לא צריך לדבר עם אף אחד אף פעם, והכל בזכותנו, אנו שלא פחדנו לקחת אחריות ולהעביר אותה בשלמותה למישהו אחר.

 

לפני שנה. רביעי, 23 במאי 2018, בשעה 19:14

לקיטיארה יש כישרון די מדהים: גם כשהיא עטופה בשמיכה מכף רגל ועד קצה הראש, היא יודעת לזהות בלי לטעות אפילו פעם אחת אם היד שחופנת לה את התחת היא שלי או של לוטוס.

 

עכשיו רק צריך להבין איך מתפרנסים מזה.

לפני שנה. חמישי, 15 במרץ 2018, בשעה 16:12

בני אצולה אוהבים לעתים להעמיד פנים שהם פשוטי עם. מספרים על אנטיוכוס אפיפנס (זה מהגזירות) שאהב להסתובב ברחובות כאחד האדם ולשתות בחברת הנחותים שבנתיניו, וגם להשליך אבנים על אלו שבהו בו בתמיהה בעשותו כן. הקיסר הסיני ג'נגדה חסך לעצמו את הצורך לסקול נתינים על ידי כך שבנה רובע מסחרי מדומה בתוך אחד מארמונותיו והורה לשריו, חייליו וסריסיו להתלבש ולהתנהג כסוחרים בזמן שהוא מסתובב ביניהם כאדם פשוט ומחפש מציאות שידו משגת. ולנצח תיזכר הנסיכה יסמין, שמיד עם צאתה מהארמון פצחה בקריירת פשע ונהנתה מכל רגע, לפחות עד שסיפרו לה שאלאדין הוצא להורג בגללה.

לנו, פשוטי העם, קשה יותר להעמיד פנים שאנחנו בני אצולה. אנחנו יכולים כמובן להתלבש כמוהם, אבל בתוך תוכנו אנחנו יודעים שהם לא באמת לבשו תחפושות זולות שיוצרו בסין (מלבד השרים של ג'נגדה). חלקנו, ממש פה באתר, מחלקים לפעמים פקודות שונות ומשונות ויש אפילו מי שמבצע אותן, אבל אצולה זה עדיין לא. יש רק דבר אחד שבאמת יכול לגרום לנו להרגיש כבני מלכים. תענוג השמור רק למתי המעט בינינו שאתרע מזלם לעבוד בבנייני משרדים גדולים, כאלה שיש בהם שורת מעליות מהסוג שאת הקומה שאליה רוצים להגיע מזמינים מבחוץ ולא מבפנים, וכשאתה בוחר את הקומה שלך, אלגוריתם עלום מקצה לך את אחת מהמעליות לפי הזווית בין מאדים לצדק. אם אתה אחד מאותם מבורכים, אז בשגרה אתה כמובן מכלה את בקריך בציפייה למעלית שממאנת לבוא ומקלל את יומך, את מי שתכנת את האלגוריתם ואת מרפי הבן זונה. אבל מדי פעם קורה שאתה מגיע, מפלס דרכך אל הפאנל בין המון האדם הממתין למעליותיו, לוחץ על הקומה שלך, ומיד מגיעה מעלית, נפתחת, וכולם יכולים לראות שרק הקומה ש-ל-ך מסומנת בפנים. רק שלך! אתה נכנס לבד, בלי להמתין אף רגע, כמו קיסר העולם, כולם בוהים בך בשנאה, וכשהדלתות נסגרות אתה מסתכל על ההמון הנבער שממשיך לחכות בשפלות רוח וחושב לעצמך: הייתי משליך עליכם אבנים עכשיו.  

לפני שנה. שני, 5 במרץ 2018, בשעה 15:24

יש הרבה דברים שלא ידעתי בגיל 19. כמה מהם, בסדר חשיבות אקראי, היו איך להכין פסטה, מה כותבים בקורות חיים, כיצד מרגיש דגדגן על קצה הלשון ומי היה המלך חתושיליש השלישי. לעומת זאת, ידעתי לכייל מכשירי קשר לתדר מוצפן, לדבר בשפת סתרים מודיעינית שבה לכל אובייקט יש כינוי אקזוטי, לאתר בשנייה היכן נמצא כמעט כל דבר חשוב בסוריה רבתי (בזמן שאת נתניה לא ידעתי למקם) ואיך מרגיש ללוות פעילות מבצעית בזמן אמת כשהחלטות שלך הקטן, שלא לומר צעיר, יכולות לגרום לכוחות לסוב על עקבותיהם ולשוב ל... נתניה, נגיד.

כל זה בגיל שבו נראה לי סביר לגמרי לגרום כמעט לפתיחתה של מלחמה בגבול הצפון על ידי כך שהתקשרתי מתוך שעמום בטלפון המוצפן לצעיר-עוד-יותר שבעמדת המבצעים וסיפרתי לו שאני מתצפיות בגבול ורואה חיילים סורים ענקיים מדלגים לכיווני ואני מפחד נורא. הוא חזר על כך מילה במילה לקצין התורן, שהגיב בדרך היחידה האפשרית ("מה?") ועד שהגעתי לשם לסדר עניינים כבר הספיקו להריץ כמה טלפונים. אבל נראה לי הגיוני אז לדבר בקודים בקשר מוצפן כמו איזה מרגל, כי כשאתה חי משהו, הוא תמיד נראה לך הגיוני בסופו של דבר, גם אם בחלוף השנים ייראה לך מאד משונה שזה מה שעשית בגיל שבו לא ידעת איך פותחים חשבון בנק.

באופן דומה, היום כשאני כבר גדול, נראה לי הגיוני שמטפסים עליי. פיזית, כלומר. תוצאה של חיים לצד אישה קטנת מידות שדווקא אוהבת להיות על הגובה, או לפחות על משהו. אני, כך מסתבר, המשהו הכי מזמין בסביבה.

כבר בבוקר השכם, מעט אחרי שהשעון צרח, ואני עוד תחת השמיכה, מהרהר בעייפות בדרכים אכזריות לענות את כל מי שמוחזק בעיניי אחראי ישירות או בעקיפין לכך שאני צריך לצאת ממנה, היא מזנקת עליי. על השמיכה והכל. אם קורה שנחתה דרומית מדי (הזינוק תמיד נעשה בהתלהבות בלתי מחושבת), היא תתקדם בזינוקים קטנים נוספים על התל שהוא אני, עד שתגיע סנטימטר מהפרצוף שלי ותזרח אליי בחיוך שמח של אישה של בוקר שאוהבת לטפס. יצוין שאני לא איש של בוקר. אם כבר, נדמה לי שאני איש של בין חמש לשבע בערב. אבל אני מחייך בחזרה בכל זאת, כי זה פשוט ככה, וגם כי לפעמים בדיוק חשבתי על שיטת עינוי יצירתית במיוחד.

כך זה נמשך לאורך היום. כשהיא חוזרת מהעבודה ואני יושב על הכיסא מול המחשב, היא מיד מתיישבת עליי בפישוק ואני מחבק אותה, כי ככה זה. אחרי ארוחה שמנה במיוחד, כשאני נשכב על הספה לעכל, היא מסתכלת עליי במבט של "בדיוק איפה שאני רוצה אותך" ותוך שניות אני מכוסה ("אבל לא על הבטן!"). מדי פעם, בשעה שאני מהלך לי לתומי, אני מוצא את עצמי לפתע מחזיק אותה צמוד, הרגליים שלה מתנופפות בעליזות באוויר, הידיים שלי תומכות בה מאחור בעוד שלה חובקות את צווארי. אני שואל אותה "איך הגעת לכאן?" והיא עונה "טיפסתי" והעיניים שלה נוצצות באושר בל יתואר ונראה לי אז כל כך מוזר שיש אנשים שלא מטפסים עליהם והם לא יודעים מה הם מפסידים.

גם היא בוודאי סבורה שמוזר שיש נשים שלא מבקשים מהן להתחיל לדבר עם ליספ כי זה סקסי (גם לדעת מי זה חתושיליש השלישי זה סקסי) ולא משווים אותן לחתול (לא רק באופן כללי כמו כל הנשים אלא לחתול ספציפי) ולא מרימים אותן על הכתף כמו שק תפוחי אדמה ונושאים אותן למקום שהן בכלל לא ידעו שהן רוצות להיות בו ולא מטפסים עליהן בחזרה למרות שאם יש אלוהים הוא לא התכוון שזה יקרה ולא מפשיטים אותן אקראית כדי להראות משהו לאישה האחרת, שנושכת אותן. והיא צודקת, זה באמת מוזר מאד.