ירקרקות האופר

אין בעברית מילה להוויה, זה לא חלק מהתחביר העתיק, החורק שלנו. ככה הוא אומר כשהוא יושב על ספת העור בבית שלו, והבניינים של העיר, עד הים, זוהרים בחלונות הגדולים. אין be, הוא אומר, אין am. ולכן אי אפשר להגיד, you be the change בלי להשמע כמו טמבל. והוא לא טמבל: הוא מנסה להגיד לי שאם אני רוצה בשינוי הזה, אני צריכה להביא אותו בעצמי, כמו שמביאים סנדוויץ' מהבית.

אז אני מתפשטת מהר ומקפלת את הבגדים שלי לאט, מניחה אותם אחד על השני: את החולצה על החצאית, את החזייה על החולצה. אני רוכנת עמוק ומקפלת את התחתונים ככה, כשהתחת שלי פונה אליו. אני שומעת אותו נע בחוסר נוחות בכורסה שלו ואני יודעת שלא לזה הוא התכוון. אבל אני עירומה באמצע בית זר. אני מורידה את הנעליים אחת אחת ואני מניחה אותן על התחתונים, והמגע של העקב בתחתונים האלו, שעדיין חמים מהגוף שלי, מסב לי עונג רב. ואז אני פונה אלי ויורדת על הברכיים -- מניחה ברך אחר ברך על רצפת השיש שלו -- ואני מסתכלת עליו.

הוא לא זז. הסנטר שלו קבור בתוך היד שלו, שנשענת על הברך. וכל כולו רוכן קדימה ולא זז. אני עומדת על הברכיים ומרגישה את משקל השיש על הברכיים שלי ומרגישה כמו בודהה. והציצים שלי הולכים ומתחדדים באוויר הזה שמגיע מהים, עובר בכל אורות הבניינים בדרך ומגיע מהחלונות מאחוריו. ואז אני אומרת לו,

"עכשיו, היה אתה השינוי".